"כשנוחת עליך סכום כסף גדול בירושה יש בזה משהו משפיל; אתה תקוע, אין לך בחירה, החיים לא מספקים"

"בגיל 14 התחלתי להרגיש את הפער מהסביבה. הייתה שורה של אירועים שבודדה אותי מחברים שלי. כשנתנו לי כסף לצאת, תמיד היה לי יותר מאשר לכולם. באופן קבוע שילמתי על חברים. כשאימא שלי גילתה את זה היא כעסה. היא אמרה: 'אם יש לך יותר מדי כסף, תחזיר עודף'". על הוידוי הזה אחראי מתן, עוד מעט בן 30 והבכור לאחת המשפחות העשירות בישראל. הוא לא ממש מתעניין בעסקים המשפחתיים. הוא מעדיף לעשות תואר ועוד אחד במדעי הרוח, ולסתום את האף בין שיחת בירור אחת לאחרת.

"במשפחה שלנו נוצר קרע מנטלי בין ההורים לילדים, כי ההורים שלנו לא גדלו עשירים. הם עבדו ועדיין עובדים מאוד קשה", ממשיך מתן. "הם גדלו עם הצורך להתפרנס ולשרוד. והנה, פתאום יש להם ילדים שלא צריכים לעבוד כדי לשרוד, ויש בינינו פער גדול". הפער שמתאר מתן, בינו לבין הוריו, הוא רק דוגמה אחת בשורה ארוכה של סיבוכים ששפע כלכלי - המבורך לרוב - מפיל על הקשר בין הורים לילדים. איך אפשר למרוד בהורים ולטפח עצמאות, כשאחת לחודש נוחת בחשבון הבנק של הילדים סכום קבוע, שבלעדיו אין סיכוי שימשיכו בשגרת הנוחות הקיצונית שהורגלו לה? איך הורים שהקיזו דם כדי לזכות בנוחות הכלכלית הזו, יכולים להתגאות בילדים שהמציאות המרופדת גזלה מהם כל שריד למוטיבציה? ואיך נכון להעביר את הכסף לדור הבא מבלי שיתבהם, מבלי שיתבלבל, מבלי שיאבד כל משמעות?

זה הזמן לגלגל עיניים, ולפטור את כל השאלות האלו בשלוש מילים: צרות של עשירים. "הביטוי 'צרות של עשירים' אומר שלעשירים בעצם אין צרות", אומרת נאוה מיכאל-צברי, שעושה דוקטורט על עסקים משפחתיים, נושא שכנכדה למשפחת שטראוס היא מכירה מקרוב מאוד. "מצד אחד כולם רוצים כסף, אבל מצד שני כולם יודעים שכסף לבד לא מביא אושר. השניות הזו ידועה לכולם, ובכל זאת אנשים מקנאים. וכשאומרים להם שלהיות עשיר זה לא פשוט, יש בזה משהו מעצבן".

כל הזמן מתעסקים בזה

מתן זוכר היטב את השינוי שעברה משפחתו מחיים ממוצעים לשפע כלכלי. "אני ואחותי הצעירה ממני גרנו בילדותנו בבית קטן, שנינו בחדר אחד. שני אחיי הצעירים כבר נולדו לעושר", הוא מבהיר. "אני זוכר שסביב הבר מצווה שלי כבר עברנו לבית חדש. אבא שלי ארגן חגיגת בר מצווה גדולה. אפילו דודו טופז הגיע, שזה היה סימן די ברור לעושר".

התהום הכלכלית שנפערה בין מתן וסביבתו הגיעה לשיאה כשהיה בצבא. "הייתי צריך לחזור מרגילה לבסיס, ואבא שלי הבטיח שיקפיץ אותי. איך שאנחנו מתכוננים לצאת, אני רואה בחוץ מסוק. לא רציתי לעלות עליו, אבל אבא שלי אמר, 'אני לא אסיע אותך שלוש שעות לבסיס'. הוא הבטיח שינחת רחוק, אבל כשהתקרבנו התברר שלא היה אתר נחיתה באזור. המסוק נחת במרכז הבסיס, ואני יצאתי ממנו מבויש. כל השירות שלי אנשים היו עושים לי טוק-טוק-טוק, רעשים של מסוק ותנועת יד כזו של פרופלור".

היום מתן מקבל סכום חודשי קבוע ישר לחשבונו. "אם אני לא עומד בתקציב, אני מתקשר לאימא שלי. אף פעם לא לאבא. כולם בבית מדברים איתה. השיחות האלה לא נעימות כל-כך. לא בגלל ההורים שלי. הם תמיד נותנים. אבל לבקש זה סוג של השפלה.

"ההשלכות של המצב הן נוראיות. כי בגלל שלא העבירו לנו סכום כסף, אנחנו כל הזמן צריכים להתעסק בזה. זה יוצר מצב שאף אחד מהילדים הוא לא ממש עצמאי. גם אין לך דרך ללמוד ערך של כסף, אם החשבון שלך מתמלא כל הזמן. כשהייתי סטודנט, עבדתי קצת כמלצר. אבל לא הצלחתי להחזיק מעמד. כי אתה לא תחזיק מעמד בעבודה שאתה לא מאוד אוהב, אם אין הכרח. ואין הכרח. ודווקא ההכרח הוא שחסר".

"כשנוחת עליך סכום כסף גדול יש בזה משהו משפיל"

"אנחנו קצת חיים בהכחשה, אנחנו לא רוצים להיות עשירים", אומרת לינדה, 70, אם לשבעה ילדים שעוסקת בהוראה, "כשאבא שלי נפטר הפכנו לעשירים, אבל המשכנו לחיות חיים צנועים. הכסף עזר לנו להגשים חלומות. הוא אפשר לנו לתת לשבעת ילדינו מה שהם רוצים, כאילו הם ילדים יחידים. הכסף אפשר לנו לעבוד במקצועות שרצינו, בלי שיקולי פרנסה. אנחנו רוצים לחיות מהמשכורות שלנו. אנחנו רוצים תחושת שליטה בחיים, וכשנוחת עליך סכום כסף גדול יש בזה משהו משפיל, כי פתאום הוא מגמד את המאמץ ואת המשכורות שעליהם הזעת כל החיים".

כשיש לך המון כסף אתה תקוע

יעלה, 43, תל אביבית הפעילה בתחום החינוך, ובן זוגה, נוטים בימים אלה שלא להוריש לילדים את הכסף, אלא להעביר את רוב-רובו לפילנתרופיה. "רק להוריש להם כסף כדי שלא ירעבו, ויוכלו לקנות את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, אבל מבלי לסחוב את נטל מאות המיליונים. כי לנהל כאלה סכומים זו עבודה. מה אפשר לעשות עם ההמון הזה? אפשר לאכול יותר מסטייק אחד ליום? לגור בבית של 5,000 מטר? זה יותר מדי. אז נעביר את זה שמונים דורות קדימה? ואז שמונים דורות יצטרכו להתמודד עם זה? יש לזה מחיר. אם חיים שראוי לחיותם הם חיים אותנטיים, מספקים, שיש בהם מיצוי, אז הכסף הגדול לא עוזר לכך. בכל רגע אתה יכול לקום וללכת. זה שהעולם גדול ופתוח, זה לא קל. כשיש לך המון כסף אתה לא בוחר כלום. אתה תקוע כמו מי שאין לו אף אפשרות".

"אנחנו כבר לא מסתירים. זה על השולחן. אנחנו גם לא מתחסדים. כשאנחנו בניו יורק אנחנו יכולים לאכול נקניקייה בדוכן, ואז לאכול ארוחת ערב ב-Nobu. אבל אנחנו מקפידים לעשות גיוון בחופשות. אם הטיסה ארוכה נטוס בעסקים, אם היא קצרה נטוס בתיירים".

- למה?

"מאותה סיבה שאנחנו לא גרים בסביון. כי אנחנו רוצים לחשוף את הילדים לכמה שיותר דברים, כדי לתת להם כלים להתמודד בעולם האמיתי".

- אז למה לא לטוס תמיד במחלקת תיירים?

"אני מכירה משפחה שבה ההורים טסו במחלקה ראשונה והילדים בתיירים, כדי שיחוו את החיים האמיתיים וילמדו להתמודד עם מחסור. הילדים יצאו הרוסים. כשהם קיבלו את הכסף, עם מות ההורים, הם יצאו למסע קניות קיצוני וחסר שליטה. לדעתי, כל ההתעסקות עם הכסף קמה ונופלת על אותנטיות. על פה ולב שווים. בסופו של דבר, אם אתה מצליח לגדל ילדים עם פה ולב שווים, אז ביום שיצטרכו להתמודד עם הכסף, הם ידעו איך".