משט השוטים

ההשתלטות על היאכטה ששטה לעזה היתה צפויה, וגם היה סביר שהיא תעבור ללא אלימות. אבל עד ההשתלטות, ובעצם גם אחריה, שידרו הספנים תחושה של שמחה ועליצות, ממש אושר. אפשר להאמין שכך הם הרגישו. זו תחושה נפלאה להרגיש צודק מול העולם המרושע.

"בלילה ישנו כמו תינוקות שלא פשעו, כי אין לנו שום דבר רע על המצפון. אנו שרים, מנגנים, ושומעים בדיחות יהודיות עתיקות". אני עצמי לא אוהב לשוט בים, אבל אני מניח שכך מתארים לעצמם אנשים את חוויית השיוט ביאכטות. שרים, מנגנים ומתבדחים - עושים חיים. ואם מוסיפים לחוויית השיוט גם מצפון נקי ותחושה של עשייה למען מטרות נעלות, אז מקבלים פיקניק מיוחד באמת.

אחלה בן אדם

הם נשמעו, החבר'ה בספינה, כאילו היו על סמים, אבל כאן לא מדובר בסמים אסורים אלא בסמי המצפון והצדק. אין הרבה סמים מעוררים יותר, ממריצים יותר ומשכרים יותר מסם ה"אני מוסרי, אני אכפתי, אני צודק" - בקיצור, אני אחלה בן אדם, להבדיל מכל החארות חסרי המצפון, נטולי הרגישות שרק יודעים לקטר, שרק הכסף מעניין אותם, שלא אכפת להם מכלום, שהם אדישים לנוכח סבלותיהם של אנשים, במיוחד אלה הנצורים בעזה. כן, בהחלט, זה מעורר קנאה לחיות על הסם הזה.

כמו המעפילים

אלא שהסם המשכר של המצפוניות לא רק משמח את הספנים, אלא גם מבלבל אותם לא מעט. "יש מסביבנו אוניות", דיווח אחד מספני עזה, וכדי להמחיש את גודל הרגע, את הדרמה, את הסכנה, מיד הוסיף: "הם כנראה יתנגשו בנו".

רגע אחד, האמירות האלה מוכרות, מתי שמענו אותן בעבר? אה, בטח, מספינות המעפילים לפני המפגשים עם ספינות הצי הבריטי. לא מספיק לספנים להרגיש צודקים וטהורים, הם גם דורשים הכרה בהם כגיבורים עשויים ללא חת, כאילו מולם מתייצב הצי של אדמירל נלסון. כיף גדול להרגיש גיבור מול ספינות חיל הים של מדינתך, כשידוע לך כי ייעשה כל מאמץ שלא תיפול ולו שערה משיערות ראשך.

כיף של גבורה

הם כמובן ידעו, ספנינו האמיצים, שאין סיכוי שיגיעו למחנות בקפריסין ואריתריאה. היה להם ברור שאיך שהעסק הזה יסתיים הם יגיעו לארצם ולבתיהם. מול פניהם יידחפו מצלמות ומיקרופונים שלתוכם הם יוכלו לשפוך את כל הלהט המצפוני שלהם. הם יהיו אנשים מפורסמים. הם יתבוססו באור הזרקורים, תמונתם תופיע בכל מקום. המילים שלהם, שבדרך כלל אינן שוקלות הרבה, יופיעו בכותרות הראשיות. הם יהיו גיבורים בעיני הציבור שלהם, יש להם עכשיו חומר לסיפורים מרתקים, הם יהיו מסמר המסיבות.

אפילו אם היו חוטפים איזה פליק פה ושם - זה היה שווה להם. בעצם, אדרבה - אגרוף מתון יכול להעצים את תחושת המצפוניות והגבורה שלהם, אבל אנשי חיל הים לא נתנו להם את התענוג הזה.

סיפור הגולדסטונים

זה שוב הסיפור הישן של הגולדסטונים, שאצלנו החליפו את הקוויזלינגים, מכל המינים - ישראלים, יהודים, לא יהודים. אצלם רק צד אחד יוצא דפוק. מבחינת הצד השני, כלומר אנחנו, החיים הם גן של שושנים. כל מה שאנחנו עושים מוטעה, מרושע וחסר הצדקה. הנה, ספנינו האמיצים לא מצאו לנכון אפילו לתלות על ספינתם תמונה של גלעד שליט, שמא חבריהם למצפוניות יראו בכך פרובוקציה נגד נדכאי עזה.

אבל הספנים לא מעסיקים את עצמם בקטנות כגון אלה. הם "שרים ושמחים". כמה יפה העולם כאשר האפשרות שאתה טועה, אפילו קצת - אינה אפשרית, בלתי קיימת

matigolan@globes.co.il