אם היפנים לא - אז מי?

הנחה כמעט טבעית היא שאסונות טבע גובים מחיר גבוה במיוחד מארצות עניות. עובדה, השוו-נא את תוצאות רעש האדמה הכבד בניו-זילנד בחודש שעבר עם רעשי האדמה בהאיטי בשנה שעברה ובפקיסטן ב-2005; או את תוצאותיה הממוצעות של סופת הוריקן איומה בארה"ב (כולל אפילו "קתרינה", ב-2005) עם תוצאותיה של סופת ציקלון בבנגלדש (136 אלף בני אדם נספו ב-1991); או שיטפונות במרכז אירופה עם שיטפונות במרכז אמריקה.

בחברות השפע, הבתים נבנים על-פי התקנות, והתקנות מחמירות במיוחד. ההכנות מדוקדקות, ההתראה מגיעה בזמן, המשמעת גדולה יותר, שוחד אינו אופציה טבעית.

אף-על-פי כן, אף אחד מאסונות הטבע הגדולים של זמננו לא הניב אותה חרדה שרעש האדמה של יפן מניב עכשיו. כאשר האדמה רעדה בהאיטי, גלי ההדף מוטטו שכונות עוני על יושביהן. רוב דייריהן של השכונות לא התנסו לעתים קרובות באספקת חשמל סדירה. גנרטורים זולים היו המקור העיקרי. זה היתרון העגום של חברת עוני על פני חברת שפע. בחברת שפע בונים תחנות כוח גרעיניות, וגלי ההדף מגיעים אליהן.

אתמול (ה') לא ידע איש אל-נכון מה קורה בתחנות הכוח של יפן. ארה"ב הסכימה תחילה עם עצתה של ממשלת יפן לאזרחיה לשמור מרחק של 20 ק"מ מתחנת הכוח פוקושימה. אתמול, וושינגטון הגדילה את המרחק המוצע ל-80 ק"מ. ממשלת בריטניה יעצה לאזרחיה לצאת מטוקיו, הנמצאת 240 ק"מ מפוקושימה. הסכנה של קרינה רדיואקטיבית מבריחה זרים מיפן במספרים גדלים. יפנים הנמצאים בחו"ל מעדיפים לדחות את חזרתם הביתה.

במובן מסוים יש ליפנים כמעט צורך להתקנא בהאיטיאנים: אצל האחרונים, רעש האדמה התחיל ונגמר; התוצאות היו איומות ונוראות, אבל סופיות. ליפנים יידרשו אולי שנים כדי לעמוד על מלוא התוצאות של אסון השבוע. מה יקרה לחברה מזדקנת, הנגועה בפסימיות קיומית, אם יתברר לה שהיא רומתה? זאת אומרת, שתחנות הכוח הגרעיניות שלה נוהלו מאחורי מסך של חצאי-אמיתות?

כה רבים, כה מעט

מאז מלחמת העולם השנייה (וכמובן גם לפניה, אבל מסיבות אחרות), יפן לא התברכה בפוליטיקאים מרשימים. הצלחתה הושגה לעתים קרובות על אף הפוליטיקאים, בזכות ביורוקרטיה מוכשרת והודות למנכ"לי תאגידים יעילים. כישלונו של המעמד הפוליטי התחיל להטריד מאוד רק כאשר התחוורה השקיעה הכלכלית, מתחילת שנות ה-90 ואילך.

לפני שנה וחצי, היפנים הפתיעו את עצמם ואת המתבוננים בהם מחו"ל כאשר חוללו מהפך פוליטי דרמטי. הם הדיחו את מפלגת השלטון הנצחית שלהם, והעניקו רוב מאסיבי למפלגת אופוזיציה. היה מקום לקוות שישתנו כמה מתכונות התרבות הפוליטית, כמו למשל המאבק המתיש על כהונת ראש הממשלה; או שערוריות אינסופיות של מימון בחירות, המביאות פוליטיקאים אל בית המשפט, או לפחות מקצרות במידה ניכרת את הקריירה הפוליטית שלהם.

הציפיות הופרכו במהירות. ראש הממשלה החדש נאלץ להתפטר רק שבעה חודשים לאחר ניצחון מפלגתו. יורשו נאלץ להתמודד פעמיים עם ניסיון הדחה. שורה של שרים נאלצו להתפטר בחשד של שחיתות, כולל שר החוץ, בתחילת החודש. ראש הממשלה עצמו חשוד עכשיו בשחיתות, והוא עמד בהתגוננות נמרצת בימים שקדמו לרעש האדמה. מפלגותיה של יפן מעוררות מידה מוגבלת של אמון גם בימים כתיקונם. על היחסים ביניהם ובין בוחריהם אפשר להגיד, בפרפרזה על מימרה מפורסמת של צ'רצ'יל, כי ספק אם כה רבים היו חייבים כה מעט למעטים כל כך.

מעניין כי השעות הראשונות של המשבר הניבו מחמאות ליפן. היא היטיבה ללמוד את לקחי רעש האדמה של 1996; היא תיקנה תקנות בנייה ואכפה אותן; וגם אם ליפנים יש מעט מאוד מזל גיאוגרפי או גיאולוגי, לפחות עמדה להם רצינותם של הטכנוקרטים. אבל קולות ההערצה גוועו עד מהרה. במקומם התחילה להישמע השאלה איך יכלו היפנים להפקיד כל כך הרבה כוח בידי חברת החשמל של טוקיו (הידועה בראשי התיבות האנגליים TEPCO)? מדוע תחנות הכוח מוקמו באשר מוקמו, ומדוע הרשויות המפקחות התעלמו מן הפגמים הידועים של דגמיהן?

מי יבנה להם 95 תחנות?

השאלה המדאיגה עכשיו כמעט כל ארץ המסתמכת על אנרגיה גרעינית היא "אם היפנים לא הצליחו, אז מי יכול להצליח". כמעט 32 שנה לאחר האסון המרכזי הראשון בתחנת כוח גרעינית (בפנסילבניה, ארה"ב), כמעט 25 שנה לאחר צ'רנוביל (יום ההולדת יצוין בחודש הבא), אנרגיה גרעינית חוזרת להלך אימים. גרמניה סוגרת שבע תחנות כוח, ואחרים ילכו בעקבותיה. רק צ'כיה הקטנה, האוהבת מפעם לפעם לשחות נגד הזרם, חושבת שהתגובות על יפן משקפות "היסטריה".

בארה"ב המבוכה ניכרת בכל הדרגים. הסניגוריה המוקדמת על אמצעי הבטיחות ביפן פינתה את מקומה לספקות גוברים. שר האנרגיה עצמו, שהוא חתן פרס נובל לפיזיקה, הוכרח להודות שאין לו מושג ממשי מה קורה ביפן, אם כי הוא בטוח שמה שקורה שם לא יקרה בארה"ב. הבית הלבן דחה קריאה מצד מנהיגים בולטים של המפלגה הדמוקרטית לבדיקה חוזרת של אמצעי בטיחות ביותר ממאה תחנות כוח גרעיניות על אדמת ארה"ב. אין צורך בבדיקה כזאת, אמר דובר הבית הלבן, מפני שהיא נעשית "כל הזמן".

לפני שנה, כאשר מפלגתו עדיין שלטה בשני בתי הקונגרס, הנשיא ברק אובמה הציע לכלול תחנות כוח גרעיניות חדשות ביוזמת חקיקה מקפת בענייני אנרגיה. מאז, היוזמה הזו יודעת רק מכאובים. זיהום הנפט במפרץ מקסיקו (שהנשיא הקדים קצת יותר מדי לתאר כ"אסון הטבע הגדול ביותר בתולדות ארצנו") שיבש תכניות לקידוח במים עמוקים. עכשיו הסיכוי להקמת תחנות כוח גרעיניות מוכרח להיחשב לקטן.

מאה וארבע תחנות הכוח הגרעיניות בארה"ב מספקות בערך 20% מהצריכה. לפני המשבר הפיננסי של 2008, הציפיה הייתה שהביקוש לחשמל יוכפל בתוך 25 שנה. כבר ב-2015 ארה"ב תתקשה למלא את צורכי החשמל שלה, עם גירעון חזוי של 81 אלף מגוואט. יידרשו אפוא 95 תחנות כוח גרעיניות נוספות. תקוות האנרגיה של הנשיא עלו על שרטון של פוליטיקה מפלגתית ושל חולשה כלכלית. אבל גם אם המערכת הפוליטית הייתה נותנת את ידה למהלך כזה, היא הייתה מתקשה להתמודד עם החרדה. בקליפורניה, שתי תחנות כוח גרעיניות כבר בנויות סמוך לשבר סן אנדריאס, והכול יודעים שרעש אדמה גדול ממשמש ובא שם.

משבר יפן הוא כמובן הרבה יותר ממשבר של אנרגיה גרעינית. יש לו פוטנציאל כלכלי, פוליטי וחברתי. אסון צ'רנוביל קרע את הקרעים הראשונים ברקמת ברית המועצות, ואולי אפשר לראות בו את קו פרשת המים שלה. הוא הבהיר את חולשותיה הנתונות של דיקטטורה, המסתירה את האמת מנתיניה. אבל אין זאת אומרת שרק דיקטטורות נענשות על אי-אמת, או על רשלנות. בארה"ב, שקיעת המפלגה הרפובליקנית בשלוש השנים האחרונות של ממשל בוש מיוחסת במידה רבה לטיפול כושל באסון טבע, לפחות במובן הזה שהאסון - ההוריקן בניו אורלינס - עורר אי-אמון ציבורי.

אל חשש, אמר השבוע שר האנרגיה של ארה"ב. הנשורת הרדיואקטיבית ביפן לא תגיע אל חופינו. הוא כנראה צודק, אבל מכל רחבי ארה"ב באות ידיעות על עלייה פתאומית במכירה של גלולות אשלגן יודי, לטיפול בחשיפה לקרינה. חברה אחת מכרה בן-לילה 10,000 חפיסות של 14 גלולות. "אנשים מתקשרים בקול חנוק מבכי", מצוטט נשיא החברה.

אולי זה הזמן לחפש עותק של הסרט 'על החוף', ולראות מה היו גרגורי פק ואווה גרדנר עושים במצב כזה.