הריאליטי של העיתונות

אם לשפוט על-פי כותרות העיתונים בזמן האחרון, שני דברים שווים בגודלם מכים בנו. האחד, רעידת אדמה בדמות המשבר הכלכלי וההאטה הצפויה, והשני, ריבוי טרגדיות. אינספור טרגדיות אישיות. כמעט כל יום ישנה אחת אחרת, ומדי שבועיים-שלושה רוצה הגורל וצצה אחת ממש חזקה ומזעזעת, מה שהופך אותה במקום אירוע חד-פעמי, לסדרה שמחזיקה כמה ימים ברציפות.

שימו לב לסיפורים שנמרחים על העמודים הראשונים של העיתונים בשנה האחרונה, וזוכים לסיקור נרחב שיורד לפרטי פרטים של מאחורי הקלעים של מי אמר למי, מתי וכמה, ועדיף בניסוחים שדומים כמה שיותר לתסריטי טלנובלות. הרצח של רוז. ההרג של הבחורה בתאונת פגע וברח במהלך החג, ויום לאחר מכן - גניבה של 3,000 שקל מארנקה של אמה של חברתה הטובה של הנדרסת, בבית החולים עצמו. אתמול היא עמדה מצולמת עם ארנקה הריק על חצי עמוד ראשי ב"ידיעות אחרונות". היום הסיפור הענק היה, כמובן, תאונת הטייס האיומה שבה נהרגו חניך ומדריך במדבר. אם מותר לנחש, אנחנו עוד נמשיך לשמוע על כך גם בימים הקרובים.

השאלה היא, מה אפשר להסיק מכל זה. הרי מטורפים תמיד היו בעולם. גם פושעים ועבריינים. ככל הידוע, גם תאונות תמיד התרחשו. קצת מבאס, אבל ככל הנראה ככה זה גם ימשיך. האם שיעור הפשע בישראל נמצא בעלייה? או שאולי מספר המקרים בהם נרצחים ילדים? לא בהכרח. מספר מקרי הרצח של ילדים, למשל, היה בקיץ השנה נמוך יותר משנים קודמות. אבל האם זה בא לידי ביטוי בעיתונות? בדיוק להפך. אם צריך לשפוט לפי העיתונות, מעולם לא היה מסוכן יותר להיות ילד בישראל, מאשר בקיץ 2008.

אז מה גורם לעיתונות הכתובה לעוט אחר סיפורי הטרגדיה האישית? המעניין הוא, שלמרות הסיקור המאסיבי, ברוב המקרים, עם כל הצער שבדבר - אין לטרגדיות האלה שום משמעות אמיתית עבור רובנו, פרט לסיפוק היצר הרדוד שכולנו לוקים בו, של אהדה מביכה לדרמטיזציה ומציצנות. הרייטינג שאותו מנסה להשיג העיתונות הוא לא רק מלחמה של כל עיתון מול האחרים, וגם לא רק מול האינטרנט שמאיים על התעשייה כולה. הוא נלחם ראש בראש, כך נדמה, עם הרייטינג שאותו מבקשת הטלוויזיה המסחרית להשיג בחירוף נפש ממש.

מעולם לא הייתה הטלוויזיה שטופה בצורה בוטה וסוחפת כל כך בתוכניות ריאליטי, שכל קשר ביניהן לבין המציאות, כמובן, הוא לגמרי מקרי. כל מי שעוסק בתחום הטלוויזיה יוכל לומר לכם - יש כיום ביקוש לז'אנר אחד בלבד - בין המפיקים, העורכים, הצלמים, וגם המפרסמים. הטרנד שמסרב להיעלם ורק הולך ומתעצם, הוא להציץ לאנשים עלומים ובלתי משמעותיים שאין להם כל השפעה אמיתית על חיינו, וגם לא תהיה להם, ולהפוך אותם לגיבורים לאומיים. בזכות מה? בזכות העובדה שהצלחנו להציץ להם. לראות להם. לחשוף את האנונימיות העלומה שלהם ולנפנף בה בבוטות בפני כולם. אז מה? אז כלום. סתם עוד יום עבודה שפרנס את התעשייה, זה הכול.

אז אם החדשות כז'אנר הן פחות או יותר זהות בכל אמצעי התקשורת, והדרמה הטלוויזיונית היא המקבילה של כתבות העומק של העיתונות, אפשר להכתיר את הטרגדיה האישית כגרסת הריאליטי המנצחת של העיתונות הכתובה. בואו תראו איך ילדה נרצחה בידי סבא שלה שהתחתן עם אמא שלה שעלתה לארץ מצרפת ונראית לגמרי לא רע. בואו תראו גם איך עבריינים שתויים דרסו בחורה בלונדינית ויפה וקטפו את חייה, ואם לא די בכך, ניתן לכם כותרת ענק בנגטיב לבן על גבי שחור עם המילים שמלמלה חברתה הפצועה כשנתבשרה על מותה, ולקינוח נספר לכם שלאמא שלה גנבו את הכסף בבית החולים ואין לה עם מה לקנות אוכל בשבת. איזה משמעות יש לסיפור הזה? אילו תובנות? נעזוב את זה כרגע. בינתיים נרד קצת על המשטרה, על הרשויות, על רמת הביטחון בבתי החולים, על ההתדרדרות של חיל האוויר שלנו, ואולי גם על הכנסת שלא השכילה לחוקק שום דבר שיתמודד עם כל זה. האם ההשתלחויות שלנו והמסקנות שנסיק יהיו צודקות ונכונות? זה באמת לא משנה. העיקר שניצור את הדרמה המלאכותית שתיתן לנו את הרייטינג. נפיק פה, על הנייר, את הריאליטי הכי מפואר שאפשר באינטרפרטציה האישית שלנו.

כל זה טוב ויפה, אבל מה עם הדברים המשמעותיים באמת? עם התופעות שיש להן השפעה אמיתית וגורפת על העתיד וההווה של הציבור? בגדול, יש שתי אפשרות. מינוריזציה, או גלוריפיקציה. הנאמנות לאמת, לשיקוף המציאות, הפכה לא רלבנטית.

דוגמה למינוריזציה קלאסית, שמתרחשת כמעט מדי יום, היא סיפור שפורסם בתחילת השבוע על כך שהאו"ם דחה את בקשת איראן להצטרף למועצת הביטחון - חשוב או לא חשוב? אם לשפוט לפי העיתונות, הוא מעניין רק קומץ אנשים ואין לו משמעות רצינית. ידיעות קטנות עד מיקרוסקופיות בעמודים הפנימיים הספיקו. את הכותרת הראשית צריך לשמור לסיפורים שיש בהם דם, ורצוי כמה שיותר אישי, פרסונלי, כמה שפחות ציבורי.

לעומת זאת, קיימת אפשרות ההקצנה לצד השני - עמודים על עמודים של דיווחים מיוחדים על המשבר הכלכלי, פי עשרה לפחות מאשר מתקיימים על גבי עמודי העיתונים המובילים במדינות בהן המשבר הכלכלי התחיל כבר מזמן ומכה בצורה קשה בהרבה. אבל אצלנו, בישראל, אין פרופורציות. הן נחלת העבר.

אז זה שידוע שהפסיכולוגיה היא גורם מכריע במקרים כאלה, ולכן בדרך נוצרת היסטריה גדולה יותר והמשבר מחריף ככדור שלג גם בגלל הסיקור המוגזם? נו טוב, בסדר. בהיעדר כל רצון באמת, או בדמוקרטיה, או בצדק או באחריות, נראה שזה המחיר שהציבור יצטרך לשלם עבור הריאליטי המזהיר שמפיקה עבורו העיתונות.