מעמדם של עדים מומחים

בתי המשפט ממנים, בתיקים רבים, מומחה מטעמם, אשר מחווה דעתו בעניינים השנויים במחלוקת בין בעלי הדין. המינוי נעשה לעיתים בהסכמת הצדדים עצמם, על מנת לייתר הגשת חוות דעת מטעם בעלי הדין, ולעיתים אף ללא הסכמתם, על מנת לייעל את הדיון ולאפשר לשופט לקבל חוות דעת אובייקטיבית בסכסוך שבפניו. כך למשל, בתביעות של דיירים נגד קבלנים בגין ליקויי בניה, בתי המשפט ממנים כמעט תמיד מהנדס מומחה מטעמם, אשר מחווה דעתו באשר לליקויים ואי התאמות שנתגלו בדירה.

בכל המקרים, המומחה המתמנה על ידי בית משפט עורך חוות דעת מקצועית בתחום מומחיותו ומשמש למעשה גם כעד במשפט עצמו.

אין חולק, כי על חוות דעתו המקצועית של המומחה מסתמכים השופט והצדדים הרלבנטיים בתיק. לעיתים קרובות גם צדדים שלישיים מסתמכים על חוות דעתו של המומחה שמינה בית המשפט. כך לדוגמא, כאשר נכס מוצע למכירה פומבית במסגרת הליכים משפטיים ומתמנה שמאי על ידי בית משפט להערכת שווי הנכס, קונים פוטנציאלים קוראים את חוות דעתו של המומחה ומגישים את הצעתם בהסתמך על הנתונים שמופיעים בה.

בדרך כלל, חוות הדעת של מומחי בית משפט נערכות בצורה ראויה ויסודית ולפי מיטב הידע המקצועי של המומחה. אך לעיתים קורה, שהמומחה שמינה בית המשפט מתרשל ומכין חוות דעת שגויה ומוטעית. במקרים אלה יכולתם של הצדדים לערער ולהשיג על חוות דעת רשלנית כזו היא מוגבלת, ולעיתים הרשלנות של המומחה מתגלה רק בדיעבד ולאחר מתן פסק דין חלוט. באותם מקרים, עולה השאלה, האם המומחה שמינה בית המשפט אחראי בנזיקין לרשלנותו.

עד לאחרונה רווחה הדעה, כי שיטתנו המשפטית אינה מכירה בזכותו של אדם לפיצוי מידו של עד מומחה שמינה בית המשפט. דעה זו, שבאה לידי ביטוי גם בפסיקה (ראה למשל, (ת.א. 12179/02 (שלום י-ם)) התבססה בעיקר על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 572/74.

באותו עניין הגיש עו"ד רויטמן תביעה כנגד הבנק ובכיריו, בעילה של עדות שקר שהעידו כנגדו כעדים, וקשירת קשר להעיד עדות שקר זו. התביעה נדחתה, ואף הערעור על כך נדחה פה אחד. בפסק הדין שבערעור בחן בית המשפט העליון את הסוגיה הבאה: האם לפי המצב המשפטי בארץ, ניתן לתבוע פיצויים בעילה של עדות שקר, בין בזדון ובין ברשלנות, כאשר בגלל עדות זו ניתן, לדברי התובע, פסק דין מוטעה, שגרם נזק לגופו של התובע, לממונו או לכבודו. על כך השיב בית המשפט העליון בשלילה. בית המשפט העליון קבע, כי אין ברשימת העוולות האזרחיות עוולה של עדות שקר או עוולה של קשירת קשר לעדות שקר, וזאת גם אם עקב עדות כזו ניתן, לדברי התובע, פסק דין מוטעה שגרם לו נזק.

באותם פסקי דין שאימצו את הלכת רויטמן נקבע, כי גם מומחה הוא עד, ועל כן לא יכולה להיות עילת תביעה נגדו בגין עדותו הבלתי נכונה, ולמעשה, ניתנה למומחה בית המשפט חסינות מהגשת תביעות רשלנות מקצועית רק בשל היותו עד. למרות זאת, ברור מהבחינה העובדתית, כי עד רגיל אינו זהה במעמדו ובתפקידו למומחה מקצועי שממנה בית משפט. העד המומחה מבצע עבודה מקצועית בתחום מומחיותו ועליה הוא מקבל שכר, כפי שמקבל כל בעל מקצוע אחר. לעומת זאת, העד הרגיל מוסר עדות על עובדות בלבד ולא במסגרת עיסוקו או מומחיותו. גם מבחינה משפטית נראה, על פניו, כי יש להבחין בין עדות בלתי נכונה של עד רגיל, המהווה עוולה של עדות שקר, שאכן אינה מנויה בין העוולות האזרחיות, לבין עדות או חוות דעת רשלנית של מומחה מטעם בית משפט, המהווה בעצם עוולה אזרחית של רשלנות מקצועית, כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

שאלת אחריותו של מומחה מטעם בית משפט נבחנה לאחרונה בענין בלדינגר נ' גיל ואח' (ת.א. 25810/04 שלום ת"א), כאשר בפני השופט ד"ר קובי ורדי נדונה בקשה למחיקת תביעה על הסף, כנגד אחד מן הנתבעים, אשר שימש בעבר שמאי מומחה מטעם בית משפט השלום ברמלה, ונתן חוות דעת כשמאי מקרקעין בתביעה לפירוק שיתוף ומכירת בית בכינוס נכסים. התובעים טענו, כי רכשו את הבית בהסתמך על חוות דעתו של השמאי, וכי בדיעבד, ולאחר הרכישה, התברר להם, כי חוות הדעת של מומחה בית המשפט הינה רשלנית ומוטעית מיסודה, הן באשר לתיאור הנכס והן באשר להערכת שוויו. התובעים טענו, כי על סמך חוות הדעת הם סברו, שהנכס שרכשו הנו בית שאליו צמוד מגרש, בעוד שבדיעבד התברר להם, כי לבית לא צמוד מגרש, אלא שטח קרקע שכולו רכוש משותף.

לפיכך, הגישו התובעים תביעה כנגד השמאי המומחה שמינה בית המשפט, בה תבעו נזקים מהשמאי בגין חוות דעתו הרשלנית. השמאי שנתבע הגיש מצדו בקשה לדחיית התביעה נגדו על הסף, בהסתמך על הלכת רויטמן הנ"ל ופסיקה נוספת. השמאי טען, כי לא ניתן בכלל לתבוע מומחה מטעם בית משפט, זאת מאחר שהמומחה הינו עד ואין בכלל עילת תביעה בגין עדות בבית משפט, גם אם עדותו כמומחה היתה רשלנית ושגויה.

התובעים טענו מנגד, כי עניין רויטמן אינו רלבנטי, זאת מאחר ששם נקבע, שאין עוולה של עדות שקר שהעיד אדם, ואילו תביעת התובעים עניינה אחר - עוולה של רשלנות מקצועית, המנויה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. התובעים טענו, כי מומחה בית משפט, רופא, שמאי, מהנדס וכיו"ב, הנותן חוות דעת מקצועית, עליה מסתמכים הצדדים בתיק וצדדים שלישיים, מן הראוי כי ייחשף לאחריות לנזקים שגרם, בדומה לכל מקרה בו נגרם נזק כספי בעקבות חוות דעת רשלנית של בעל מקצוע. התובעים טענו, כי אין להבחין בין מומחה הנותן חוות דעת מחוץ לבית משפט, לבין מומחה הנותן את חוות דעתו בין כתלי בית משפט. עוד הוסיפו התובעים וטענו, כי המומחה פועל למעשה בשני כובעים - האחד של עד והשני של בעל מקצוע, ועל כן, גם אם אין עוולה בשל עדות שקרית שהעיד העד, הרי שיש עוולה של רשלנות מקצועית.

טענות התובעים התקבלו והבקשה לדחיית התביעה כנגד המומחה נדחתה. בית המשפט קבע, כי אכן קיימות דעות שונות בפסיקה בשאלת אחריותו של עד מומחה, אולם אליבא דידו, אין לקבוע באופן גורף, כי אין אחריות מושגית של עד מומחה מטעם בית המשפט כלפי הצדדים, כשיכולה להיות חובת זהירות למומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט הוסיף וקבע, כי ראוי שהיקף האחריות ומידת הרשלנות ייבחנו בתובענה לגופה, לאחר שמיעת הראיות, ולמומחה אין חסינות מפני תביעה.

הפסיקה האמורה, לפיה מומחה בית משפט אינו חסין מתביעה, עולה בקנה אחד עם המגמה לצמצום החסינות של נושאי משרה הפועלים בתחום מערכת בתי המשפט. בהתאם, גם מהנדסים שעורכים חוות דעת מקצועיות ביחס לליקוי בנייה ואי התאמות, כמומחים מטעם בית המשפט, אינם חסינים מפני תביעות רשלנות מקצועית. כך למשל, מומחה בית משפט שבדק דירה וקבע כי אין ליקוי ביסודות המבנה, חשוף לתביעה מצד הדיירים במידה ויתברר בדיעבד, כי הבדיקה שערך היתה רשלנית ושגויה.

* הכותב הנו שותף ומנהל מחלקת הנדל"ן במשרד מ. זליגמן ושות'.