תפשת מרובה לא תפשת: אשליות ועובדות בירושלים השלמה

מאחר שהמאמץ באיחוד העיר לא התרכז בתפר שבין העיר העתיקה לחדשה, הפתרון היהודי הדמוקרטי יאלץ אותנו לחלק מחדש את ירושלים, אבל לא רק את א-ראם או ג'בל מוכאבר - אלא גם את האזור שאליו התפללנו אלפיים שנה

28/05/2006, 11:56
תפשת מרובה - לא תפשת, אמרו חכמינו. הם התכוונו בוודאי לעיר שחוברה לה יחדיו, ביום כ"ח באייר, השבוע לפני 39 שנים. אמנם, היה בארץ באותה עת איש חכם, שהבין כי ירושלים איננה שועפת, בית חנינא או צור באחר, וגם לא אבו דיס, אלא דווקא האגן הקדוש - הר הבית והעיר העתיקה. אותו אדם, דוד בן-גוריון שמו, אפילו הציע הצעה מזעזעת: להרוס את החומה. לדבריו, החומה - שאיננה עתיקה כלל כי נבנתה במאה ה-16 - היא חיץ בין ירושלים הקדושה ובין הסובב אותה. בן-גוריון לא היה דתי, אבל היה חכם. הוא הבין שאם תפשת מרובה - לא תפשת.

החומה עומדת על תלה, ואילו העיר הקרויה היום ירושלים הרחיקה נדוד, כדי לקלוט יותר ויותר ערבים ולהפוך את חיבור העיר יחדיו לבדיחה עצובה. אמנם, אלוף פיקוד המרכז דאז, עוזי נרקיס, מיהר להרוס את רובע המוגרבים. בדרך זו אפשר היה לפתוח מגרש ענק, מיותר ומשמים, המגמד את הכותל המערבי. וכן, אפשר היה גם להושיב קומץ יהודים ברובע היהודי שבעיר העתיקה.

אבל הרצון להתחבר אל ירושלים האמיתית, הקדושה, היה מן השפה ולחוץ. לא במקרה, שכונת ממילא הגובלת בעיר העתיקה, סמוך לשער יפו, לא אוכלסה בהמוני משפחות עתירות ילדים, אלא דווקא בקומץ עשירים החיים בגולה ואינם עולים לירושלים אפילו בשלוש רגלים, למרות שהם יהודים חרדים כביכול. אז לא רק החומה של סולימן המפואר מנתקת את ירושלים מזו הקרויה ירושלים, אלא שגם השטח הסמוך לעיר העתיקה לא יושב באנשים מן היישוב.

אבל העיר הקרויה ירושלים הגיעה עד רמאללה בצפון ובית לחם בדרום. במקום 53 קילומטרים רבועים שנקראו ירושלים - יהודית וערבית כאחת - עד 1967, שטח העיר הנוכחי הוא 126 קמ"ר, יותר מת"א וחיפה יחדיו. מה הוסיפה לנו תוספת שטח ענקית זו? היא הוסיפה לנו כאב ראש בלבד. יש להזכיר, שירושלים מנתה ביום איחוד העיר כ-60 אלף ערבים וכ-150 אלף יהודים. ועכשיו? היום יש בירושלים השלמה לכאורה יותר מ-700 אלף נפשות. שיעור היהודים בשטח המוניציפאלי ירד מ-74% ל-64%. למרות רצונה של ישראל, מספר ערביי העיר גדל פי 4. מספר היהודים בעיר גדל רק פי 3, למרות מאמצי ישראל להגדיל את מספר תושבי העיר היהודים.

אכן, בעוד שהערבים באים ובאים לירושלים, היהודים באים והולכים. ההגירה השלילית מהעיר הולכת ונמשכת, והיא מקיפה לא רק יהודים חילוניים שאווירת העיר מחניקה אותם, אלא גם יהודים דתיים, שהיו מעדיפים אולי להמשיך ולחיות בירושלים ולא לעבור לבית שמש ולביתר עילית.

יתר על כן, בשטח שנוסף לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים חיים היום קרוב ל-60% מתושבי הבירה, אבל למרות ההשקעות העצומות בנווה יעקב, בפסגת זאב, בהר חומה, ברמות, בגילה ובמזרח תלפיות, מספר הערבים בשטח שנוסף לעיר גדול ממספר היהודים: 56% מתושבי אזורים אלה הם ערבים, ורק 44% הם יהודים. וכל זאת בזמן שלא הוזנחו רק השטחים הצמודים לעיר העתיקה, כמו ממילא. גם העיר החדשה, שנצמדה אל העיר העתיקה מאז שנות השישים של המאה ה-19, הוזנחה בידי השלטון הממשלתי והמוניציפאלי כאחד. בתחומי העיר החדשה-ישנה, בגבולותיה שקדמו למלחמת ששת הימים, אפשר לאכלס ברווחה יותר מ-200 אלף נפשות, ותוך כדי כך גם לשקם שטחים מתנוונים ולהחיות את מרכז העיר המתקלף, מרכז שהיה מכוון אל העיר העתיקה באמצעות צירים מובילים כמו יפו, הנביאים או אגרון, למשל.

אבל השלטון המרכזי והשלטון המוניציפאלי לא הבינו את חשיבות הצמידות לעיר העתיקה, עיר הקודש - לא מבחינה לאומית ואף לא מבחינה אורבנית. לא הבינו עד עכשיו וגם לא עכשיו, כשהם מתכוונים להסתער על השטח ההררי שממערב לבירה ולאכלס אותו, כדי להרחיק את ירושלים מירושלים ולקרב אותה לתל-אביב.

אמנם חלק מהיהודים הבורחים מירושלים נשארים במטרופולין הירושלמי. כך, למשל, ב-2004 באו לגור בירושלים כ-11,300 יהודים ועזבו את העיר כ-6,700 יהודים. 1,600 מהם עברו לתל-אביב, 800 מהם עברו למודיעין וסביבתה, 2,200 עברו לבית שמש, 1,400 עברו למעלה אדומים, 800 לביתר עילית ו-800 למבשרת ציון, המקיימת זיקה עסקית ותרבותית לתל-אביב למרות קרבתה לירושלים.

על כל פנים, מי שרוצה לכלול את כל המטרופולין הירושלמי הרשמי בתחומה של ישראל שלאחר ההתכנסות הצפויה בעוד שנתיים, צריך לזכור דבר אחד: באזור המטרופוליטאני הירושלמי, בהגדרתו הרשמית, יש היום 2.3 מיליון תושבים - מהם 1.6 מיליון ערבים ורק 700 אלף יהודים. אז מסתבר שהמדינה היהודית והדמוקרטית, העומדת לקבוע בעצמה את גבולותיה, תדאג דווקא לצמצום הרוב היהודי המצוי והצפוי בה.

מיותר להגיד שאלמלא ניסתה ישראל לתפוש מרובה, היא היתה משקיעה אמצעים ומאמצים להפוך את העיר - בגבולותיה הקודמים - למוקד משיכה. מזה שנים רבות גובר בירושלים הכוח הדוחה על המושך. גם מבחינה חברתית וגם מבחינה סביבתית, שלא לדבר על הבחינה הכלכלית. לא במקרה, מאז 1990 עזבו את העיר 200 אלף איש, אישה וילד - אחוז ניכר מן הנכנסים לעיר או הנולדים בה.

מאחר שהמאמץ לא התרכז בעיר החדשה-ישנה, כלומר בזו הצמודה אל עיר הקודש, הפתרון היהודי הדמוקרטי יאלץ אותנו לחלק מחדש את ירושלים, לא רק את א-ראם או ג'בל מוכאבר, אלא גם את האזור שאליו התפללנו באלפיים השנים האחרונות. בן-גוריון אולי הגזים כשהציע להרוס את החומה. אבל הוא היה חכם, בניגוד ליורשיו. אלא שלפני 39 שנים בן-גוריון היה זקן ומסכן, וחכמת המסכן בזויה, ככתוב בכתבי הקודש. אז ממשלותינו נהגו בטיפשות ועוד בדורנו נשלם את המחיר. גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>ועידת ישראל לעסקים 8-7 בדצמבר 2014 – לפרטים והרשמה >>

 
חזרה למעלה