האם דנקנר ירה את יריית הפתיחה בוויתור על שופרסל?

1. "נוחי מכר את שופרסל, והוא עדיין לא יודע את זה", מתחכמים בכירים מקרב ספקי שופרסל, מנסים כוחם בעתידנות, רואים בעיני רוחם את הרשת הגדולה במדינה זולגת לידיו של מתיו ברונפמן ושולם פישר. השניים רכשו בינתיים רק 20% מהחברה אבל בונים על הנסיבות שינחיתו בידיהם את שופרסל כפרי בשל. בדיוק מה שהניע את פויו זבלדוביץ' לרכוש 15% מאל על וכמו שמאיר שמיר, בהבדל גדול, הרוכש 20% מתנובה, ממתין לשעת הכושר להשתלטות.

2. עד שסוף סוף הצליחו אפי רוזנהויז ואברהם ביגר להרגיע את ספינת הקמעונאות המיטלטלת, שהייתה במצב כאוטי ערב רכישת הרשת על ידי דנקנר. עד שהעלו אותה על פסים של יציבות, רווחיות ושעטה חזקה קדימה - עכשיו נכנסים רעשים חדשים למערכת.

רוזנהויז, נזכיר, לא קיבל לידיו רשת מסודרת עם אסטרטגיה מוכנה ומטה יעיל ומנוהל בקפידה כפי שקיבל לידיו גיל אונגר ברבוע הכחול מידיו של יורם דר המנכ"ל הקודם. הרבה זיעה נשפכה עד שהועלתה שופרסל למסלול המהיר בסדרה של מהלכים כבדים - שינוי מבנה ארגוני, סגירת סניפים, כינוס מותגים, פיתוח פורמטים חדשים, כינון מותג פרטי.

דנקנר הפקיד בידי ביגר את מכתשים אגן וזה אומר שהוא מוכן לדרגת חופש גבוהה שם. אבל זה כנראה גם אומר שהוא פחות מוכן לדרגת חופש גבוהה בשופרסל. ביגר זז הצידה ובמקומו ימונה פישר החרדי, השותף החדש, ולצידו רפי ביסקר, יו"ר נכסים ובניין, האיש של דנקנר.

ובשביל לסבך אפילו עוד יותר - יש עתה משבצת חדשה: סגני יו"ר. גם פה נציגות לשני הצדדים. רון הדסי מהצד של ברונפמן, וחיים גבריאלי, האיש של דנקנר. מצוות מצומצם וגמיש שפועל בהרמוניה, מתנפח המבנה הניהולי למארג מרובה אינטרסים.

3. ראינו מה קרה ברבוע הכחול בשותפות בין דודי ויסמן ובין ברונפמן ופישר.

ויסמן התחיל את היחסים עם ברונפמן ברומן גדול. הפרטנר האמריקני נראה במבט ראשון די רכרוכי. ויסמן לקח את ההגה לידיים ומיהר להנחיל מורשת ברשת. הוא ידע שסידר לו משקיע פיננסי והיה בטוח שיש לו שקט לסדר פה את העניינים. עד מהרה הסתבר לו שיש לו עסק עם אסטרטג בעל אג'נדה, שיש לו גם שניים שלושה דברים להגיד.

ברונפמן, איך נאמר, לא השתגע על זה שויסמן לא סופר אותו. גם לא את שותפו פישר. הוא החליט לפוצץ הכול: להשתלח בלי חשבון נגד שותפו לעסקים עד כדי האשמה באי סדרים יחד עם הצעה לרכוש את ויסמן החוצה. המהומות בין הצדדים קבעו שפל חדש ביחסי שותפות. כל הצעה שהעלה צד אחד טורפדה על ידי האחר. המנכ"ל, אונגר, נחנק תחת הדי המהומות.

הצמד ברונפמן-פישר, בינתיים נקנה החוצה על ידי ויסמן, אבל לא באמת התכוון להתאייד מקמעונאות המזון. ברונפמן אמנם לא הצליח לפתות את דנקנר למכור לו את שופרסל גם במחיר שאי אפשר לסרב לו, שווי של 1.08 מיליארד דולר, אבל אז, אחרי ה"לא", הסתפקו במניות מיעוט לפי אותו שווי. אך ארוחות חינם הרי אין. מניות המיעוט באות עטופות בשורה של זכויות וסמכויות.

4. יש מי שיתהה על המינוי של ביסקר, יו"ר נכסים ובניין, כיו"ר שופרסל. מה המסר במינוי הזה? הרבה יותר מהאוריינטציה הנדל"נית ששופרסל מבקשת לחזק, אפשר להסיק מכך שדנקנר לוקח את המושכות בשופרסל בחזרה. אולי בדיוק הפוך ממה שניתן היה לחשוב מהמהלך האחרון של הכנסת השותף.

ביגר, ברנש דעתן, שכוחו רב בתחום הכספים, הגיע אחת לשבוע לפגישות דיווח אצל הבוס הגדול. ביגר מטיב לעבוד עם דנקנר. הוא מדווח, מעדכן, לא בתדירות היסטרית.

זה לא המצב במקרה של ביסקר. היו"ר החדש, יושב בקומה של דנקנר. הוא נכנס אליו למשרד כמעט כל שעה, שעתיים. צמוד לוחץ. מסקנה: לא רק שמעורבותו של דנקנר לא מתרופפת, היא אף מתעצמת.

5. במבנה החדש יהיה הדירקטוריון מורכב ביחס של שני שליש לקבוצת אי.די.בי ושליש לברונפמן-פישר. בהתחלה שלושה דירקטורים מתוך 14 יהיו מהצד של ברונפמן. כשישלים את העסקה הוא יעלה לארבעה דירקטורים. המשמעות: פישר יחיה על הרצון הטוב של דנקנר. אם יהיה בלגן - דנקנר יכריע.

למכור עסק עם פרמיית שליטה בלי למכור שליטה זה כמעט ליהנות משני העולמות. דנקנר מכר 19% מהרשת במחיר של שליטה. עם השלמת העסקה הוא ירד ל-40%, כאשר בידי הציבור 40%.

השלב הבא עשוי להיות דווקא הגדלת הפוזיציה בשופרסל. דנקנר, שמכר מניות מיעוט במחיר הגבוה בהרבה משווי השוק שלה, יחתור לקנות בשוק את מניות הציבור במחיר השוק במטרה לחזור ל-50% בשופרסל, תוכנית שהולכת הפוך מזו שברונפמן חותר אליה.

6. הרי בשביל מה צריך היה ברונפמן מניות מיעוט בשופרסל, אם לא תהיה לו אמירה אמיתית?

הוא מאמין בוודאי שדנקנר מתאווה לבנק לאומי באופן מוחלט. הוא יוצא מנקודת הנחה שסרברוס לא יקבלו את האישור לרכישת הבנק. התסריט נראה מתבקש: סרברוס נופלים ובנק לאומי נפתח מחדש. דנקנר, לפי התסריט הזה, רוכש את בנק לאומי. כלפי הממונה על ההגבלים העסקים, הוא נאלץ במצב כזה להקריב לא רק את כלל ביטוח, אלא גם את שופרסל, כדי להפחית את הריכוזיות.

ופה נכנס כמובן ברונפן לתמונה. הוא רוצה להיות שם כשזה יקרה. שם, בשופרסל, שתיפול לזרועותיו ברכות עם שליטה מלאה.

7. האם התסריט הזה יתממש? מי שמאמין שהסבירות לכך גבוהה, מתעלם מהצד הפסיכו-חברתי של קבלת החלטות עסקיות. במיוחד כשמדובר ברשת השיווק הגדולה במדינה. במיוחד כשמדובר במבנה האישיות המסוים של דנקנר, עם המוטיבציות המאוד מסוימות שמניעות את האיש. לא מקרה, שדנקנר, בניגוד לכל אילי ההון, כמו לבייב, תשובה ופישמן, משקיע את כל כספו ומרצו בישראל, למרות שמבחינה עסקית ההימור על שווקים בחו"ל הניב יותר פירות.

כשבשופרסל עצרו את נשימתם מרוב מתח לקראת ההחלטה של דנקנר, שנסע למכור את הרשת לברונפמן, דנקנר בחר ללכת נגד האינסטינקטים הלכאורה רציונליים, נגד המובן מאליו, ולא למכור.

מאוסף הישויות העסקיות שהוא מחזיק בקבוצה, שום דבר לא ישווה לשופרסל. היהלום שבכתר עסקיו, אותו משהו המקפל בתוכו, אם נשאיל ממושגיו של דנקנר, "אנרגיה וברכה".

אבל כנראה לא צריך רק עולם מושגים רוחני כדי להבין את מקדם החשיבות של הרשת. בנסיעת העסקים האחרונה שלו בהודו, התרשמו הבכירים עמם נפגש בעיקר מרשת המזון הגדולה שהוא מחזיק. הרבה פחות מסלקום או מכלל ביטוח.

יכול להיות שבעיני הרבה טייקונים הממשק הישיר עם צרכנים חשוב כקליפת השום. זה לא המקרה. ראינו כמה אנרגיות וכספים משקיע דנקנר באזורי הצפון מאז המלחמה ובמהלכה, וכיצד קיבל כמעט כל תואר כבוד אפשרי ביישובי הצפון. קשה לחשוד באג'נדה שלו שהיא מונעת משיקולים עסקיים קרים גרידא, אחרת הוא היה ממהר לממש את מלוא אחזקותיו ברשת כבר כשהוצע לו מחיר פנטסטי על ידי ברונפמן.

את ההגשמה במישור הלאומי-חברתי מספקת לו שופרסל, כמו ששום חברה עסקית אחרת לא יכולה לספק. אז מי שחושב שדנקנר כבר נוח להתפרק מנשקו, טועה. גם אם אכן ילך לעסקת לאומי בתרחיש אפשרי, הוא כנראה ייפטר מהרבה אחזקות אחרות, ובלבד שיחזיק בשופרסל.