בתוך חודשים אחדים יתברר גודל המחדל, ואפשר להמר בביטחון שאיש לא ישא באחריות. מדובר בסלילת פסי הרכבת המהירה לירושלים, דרך נתב"ג, מודיעין ושער הגיא. מדובר במיליארדים. סלילת קטע המסילה מנתב"ג לשער הגיא עומדת להסתיים, כולל גשרים גדולים במיוחד, אבל בשער הגיא הפרויקט נתקע ואין אפילו תכנון מפורט להמשך.
זהו הפיל הלבן התחבורתי הבא, ובהקשר הכולל של צמד המילים הכואב ירושלים-תחבורה, מדובר במחדל בתוך מחדל. הרכבת הקלה בתוך העיר מתעכבת תוך מריבה אין־סופית בין הקבלן לבין העירייה. קו הרכבת הישן מבית שמש, ששופץ, מתגלה כבדיחה מפותלת ואיטית.
מי נושא באחריות למחדל המסילה לירושלים? האם זה מנכ"ל הרכבת הנוכחי, עופר לינצ'בסקי, או גם קודמו יוסי מור, ואולי בעצם צריך להפנות את האצבע המאשימה לראש מינהל התכנון במשרד הפנים, שמאי אסיף, בגין אחריותו הכוללת לתחום התכנון?
איש מהשמות האלה לא ירכין ראש ויבקש סליחה בדרך הביתה. אף אחד משרי התחבורה האחרונים לא יקבל אחריות מיניסטריאלית. יש תקדימים: מהנדסי מע"צ פישלו בכביש החוף בנחל פולג, כשלא הביאו בחשבון אדמה טובענית, והיום צריך לבנות גשרים. את גשר שפירים, מהנדסי מע"צ אפשרו לקבלנים לצקת מעל כביש פעיל במקום להביא לאתר קורות יצוקות ומוכנות - ואנשים נהרגו בהתמוטטות. מהנדסי מע"צ לא נפגעו.
אלופים בהישרדות
את המחדל המגוחך ביותר בתחום התחבורה, מה שמקובל לכנות "שכחו את הגשר לרכבת במחלף הולץ", מתקנים בעצם הימים האלה. מישהו בכלל מכיר את השם דני הולצמן? הולצמן היה גאון התחבורה של עיריית תל אביב ומנכ"ל נתיבי איילון בזמן המחדל, אבל שערה לא נפלה מראשו.
השיא שייך למי שהיה שנים רבות מנכ"ל מע"צ ומנכ"ל משרד התחבורה, סלמן בן־ציון. סלמן פרנס כמה קבלני תשתית, ששכללו לדרגת אמנות, ובאמצעות מאכער המקורב לבן־ציון, את שיטת התשלומים הנוספים תוך כדי מכרז. זוכים במכרז במחיר נמוך, ובמהלך הביצוע מגלים אין־ספור בעיות והפתעות שבגינן תובעים תשלומים חריגים - ומע"צ שילם בעיניים עצומות לקבלנים כ־900 מיליון שקל נוספים בעשור השליטה של בן־ציון. האם הוא נשרט? מה פתאום, הרי הוא היה אחד המקורבים ביותר לאריק שרון. וכאשר שרון הרים לו טלפון בעניין הפקעת הקרקע של החברים מכפר מל"ל, בן־ציון הגדיל קצת את הפיצוי לחברים של שרון.
אם מחפשים את הנקודה בזמן שבו שערוריות עצומות התגלגלו כאילו הן יתומות ומבלי שההורים נדרשו לקחת אחריות, מדובר בתחילת שנות ה־90. הקיבוצים והמושבים התמוטטו, אבל אריק נחמקין לא חשב שצריך להתחבא במשק בנהלל. קרנות הפנסיה ההסתדרותיות קרסו אקטוארית, אבל האחראים עליהן - דב פלג (הממונה על ביטחון סוציאלי בהסתדרות, מישהו בכלל מכיר את השם?) וישראל קיסר - אפילו לא זכורים היום כאחראים על התוצאה: סיוע במיליארדים לקרנות הפנסיה ותוספת של שתי שנות עבודה לכל עובד/ת עד גיל הפנסיה. קיסר אפילו הפך לשר בממשלה.
לא ידע על הספות
באותה תקופה גם הוצב הרף הגבוה של התחמקות איש ציבור מלתת דין ציבורי על מעשיו. יו"ר הסוכנות היהודית, שמחה דיניץ, "ראש הממשלה של העם היהודי", נתפס מתענג על כרטיסי האשראי של הסוכנות, אבל לא חשב להתפטר. דיניץ חתם את עידן התמימות של יצחק רבין, שהתפטר מראשות הממשלה בגלל חשבון הדולרים.
במקרה של דיניץ גם התחילה ההסתבכות המשפטית, בגלל הסלחנות הבלתי מובנת של בית המשפט העליון כלפיו: איך אפשר בכלל לחשוד שדיניץ, שמעייניו נתונים לעם היהודי, היה מודע לספות העור שהגיעו מבלומינגדיילס? הסלחנות התקדימית כלפיו סיבכה לחלוטין את ההתייחסות לאישי ציבור שסרחו, ובמקום להאשים את בתי המשפט מתנפלים על הפרקליטות.
לפני שנים אחדות משרד האוצר התנה סיוע בגובה 400 מיליון שקל להצלת קופת חולים לאומית בסילוקו של היושב ראש, ששמו אברהם הירשזון. המסולק התקדם, הפך לשר האוצר, והיום הוא מחכה לכתב אישום. יו"ר ארגון המורים רן ארז נתפס מקבל שכר בעבור שעות שבהן כלל לא היה בבית הספר, והיום הוא מטיף מוסר. אין זיכרון, אין אחריות.
lichtman@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
