הפתעה בחדר ההלבשה

יש חטאים שמשלמים עליהם מיד, במזומן. ההפסד המרגיז ביותר העונה, אתמול בבית לגלבוע/עפולה, הוא דוגמא מצוינת. שלשת הניצחון של עמית בן דוד מעפולה, לאחר שהובלנו במשך שלושים ותשע דקות וחמישים ושמונה שניות, הייתה התשלום העיקרי, הכואב, האכזרי. התשלום השני הגיע בחדר ההלבשה.

כל שחקן מגיב אחרת להפסד מהסוג הזה. חלק קטן מהשחקנים נשאר לשבת על הספסל במגרש ולצפות בקבוצה המנצחת חוגגת. זה מראה קשה מידי. הרוב בוחר לברוח לחדר ההלבשה, לשבת על הכסא, ולמדוד את קוטר הבלטות. חלק אחר בוחר להביע את התסכול שלו בצעקות ולהוציא את העצבים על דלת חדר ההלבשה, הלוקר האישי או על כל מה שהוא מוצא בסביבה. אתמול, שחקן שלנו, הראשון שירד לחדר ההלבשה, בחר את סל הכביסה כמטרה. מסיבות מובנות לחלוטין, הוא הפך אותו, אולי בעט בו, ושם חיכתה לכל מי שירד אבל וחפוי ראש לחדר ההלבשה, הפתעה.

מישהו, לא ברור מי ולא ברור מתי, הקיא שם. כשסל הכביסה נזרק לרצפת חדר ההלבשה, עם הבגדים המלוכלכים ששכבו שם, התפזרה גם כמות עצומה של אוכל לא מעוכל עטוף במיצי קיבה. לומר שהמקיא האלמוני רק הקיא בסל הכביסה יהיה להמעיט במה שהושאר שם. בוא נאמר שפרופסור יהודה היס מהמכון הפתולוגי היה מרגיש בבית לו היה נוכח בחדר. הריח, הטקסטורה, וההפסד המרתיח הפכו לתערובת שיצרה פיגוע בחדר ההלבשה. לא היה לאן לברוח. בסטנדרטים של חטא ועונש, מדובר ללא ספק בעונש ראוי. בכל סטנדרט אחר מדובר בגועל נפש.

קופל, בוא לסיבוב

החוק הרוסי חייב להישאר. המצב האידאלי היה כמובן שלושה זרים בכל קבוצה, אבל במצב הנוכחי החוק הרוסי הוא הרע במיעוטו עבור השחקן הישראלי. המאמנים כבר עשו מזמן את ההתאמות הנדרשות לחוק ומבחינתם מדובר בעוד אלמנט טקטי שצריך לקחת בחשבון. בלי החוק הרוסי לא הייתם יודעים מי זה ניר כהן, אורי יצחקי היה עושה עונת קאמבק נהדרת איפשהו בחו"ל, וגיא פניני לא היה הופך למפלצת כדורסל בירושלים. אי הגבלת זרים בקבוצה היא אסון חברתי, מקצועי ובעיקר פוגעת קשות בחופש העיסוק של השחקן הישראלי.

כדי לשכנע את אבנר קופל והמינהלת שמדובר בצעד הכרחי, קופל צריך לבלות את הסיבוב השלישי כולו עם קבוצה בליגת העל, עדיף כזו שמרובה בשחקנים זרים. באימונים, בנסיעות, בחדר ההלבשה (לא אתמול, בכל זאת, יש לנו לב...) אין ספק שבסיומו של הסיבוב קופל יהפוך למעריץ מושבע של השחקן הישראלי והחוקים המגינים עליו.

בינתיים, בהישרדות

הפעם הייתי מוכן. קפה שחור, גפרורים בעיניים, מי שמנקר שיעמוד. כבר מזמן הפכתי לביץ' של ההפקה שחוזר כל פרק כדי לקבל עוד שום דבר. יש מקומות בעולם שהפרלמנט שלהם היה מאשר המתת חסד למבקשים לאחר צפייה בפרק כמו זה ששודר בשבת. אונס מתמשך. של הפורמט ושלנו. אחרי כל פרק יש צורך עמוק במקלחת, כדי לשטוף את גיא זוארץ ואת רגשות האשם שאנחנו לוקחים בזה חלק. משימות שהן מכרז תפור לנועם ודן. תככים דה לה שמאטע. מועצת שבט מרתקת כמו לצפות בצבע מתייבש. וההוכחה הגדולה ביותר שההפקה הזו לא יודעת נפש בהמתה: הפרס לנועם השבוע היה זוג מכנסיים. ברגע שישים אותם, חצי מהאוכלוסיה לא תמצא סיבה לראות יותר את התוכנית. האם נחזור לפרק הבא? תשאלו את פבלוב.

* דורון קרמר, 34, משחק העונה בעירוני ר"ג