קרה, קורה ויקרה

אחד הכללים בהסכם הג'נטלמני ביני ובין עצמי, וביני לבין עורכי המדור, היה שהבלוג הזה לא יתייחס, יגלה או יחשוף דברים הנאמרים בחדר ההלבשה של רמת גן, או כל דבר אחר שיכול לפגוע בקבוצה, בשחקנים או בכל מי שקשור אליה. התקרית בין בלינקו לרוב בראון, על פי אמת המידה הזו, ולמרות שאירעה לפני חמשת אלפים צופים ביד אליהו ועוד מאות אלפי צופים בבית, שייכת אם כן לקטגוריית חדר ההלבשה.

הפומביות של התקרית פתחה חלון מציצני, וחשפה טפח קטן, לא ממש חיובי, מאורח חיים של קבוצה לאורך עונה. הדברים הללו קרו, קורים ויקרו. לרוב זה יהיה באימון ואף אחד לא יידע. לכן נאמר רק זאת: רוב בראון הוא לא חנה בבלי, אבל הוא קולגה. זה יהיה קל מדי, צפוי מדי, נבזי מדי, לירות לו חיצים בגב בדרכו לנתב"ג. לכן, מי שראה, שישפוט בעצמו. את שאר העבודה כבר עשו הטוקבקים.

בכל מקרה, אין צורך להתרגש משחקן שנתפס כבעייתי. לפעמים קבוצות דווקא זקוקות לשחקנים כאלה. דייויד בלאט אמר פעם שבכל קבוצה חייב להיות שחקן "רע".

ל"רוע" הזה אפשר למצוא כמה גירסאות:

גירסת יחיאל אבן צור: לפקודת "סיבו", השחקן האגרסיבי הזה נכנס כדי לשתק את כוכב הקבוצה היריבה. הוא ניזון מאנרגיה שלילית, נוטה לפרובוקציות ותרומתו היא לא במספרים אלא באווירה שהוא יוצר ובתיסכול שהוא מייצר. לפני המשחק, כדי להיכנס למוזה, הוא ירדוף אחרי אמסטפים, ובפגרה, כדי להירגע, הוא עסוק בציד לוויתנים, אך בזמן שיתר הדייגים צדים עם צילצל, הוא קופץ למים וחונק את הלווייתן. כשאתה צריך להעיר את הקבוצה שלך או לצאת מפיגור, תמיד טוב שיש לך אחד כזה על הספסל.

הבעיה: הפיזיותרפיסט של הקבוצה שלך עובד שעות נוספות מהנפגעים של השחקן הזה במשך שבוע האימונים.

הפיתרון: להבטיח לו, אם לא יפצע אף אחד, קרב עם קרי ואן אריק.

גירסת חאלד משעל: השחקן שיש רעל בסביבתו. בעל דעה מוצקה ושלילית לגבי כל מה שקורה בקבוצה. מרגיש גדול כשהוא נותן לאחרים להרגיש קטנים. יוצא רק אחרי הפסדים. אז הוא קובע בביטחון שבחירת הזרים היתה שגויה, האימונים לא היו טובים, הטיים-אאוט לא נלקח בזמן והמצ'אפ היה מוטעה לגמרי. הדמות המקראית האהובה עליו היא יעל. דועך כשהכל מסביב חיובי ואז אין לו ברירה אלא להצטרף. כשאתה מוביל ורוצה לנעוץ את הסכין הוא האיש שלך.

הבעיה: יחכה לך בסיבוב.

הפיתרון: לתת לו כדור אחרון במשחק צמוד בתקווה שהוא יחטיא, ואז להזכיר לו את זה כל יום.

גרסת דוד לוי: אגו גדול שמתוסכל מדקות המשחק שלו, ולכן בכל פעם שהוא עולה לשחק הוא משחק בכזו אינטנסיביות כדי "להוכיח" למאמן שמגיעות לו יותר דקות משחק. הוא מאופיין בשרירי פנים חזקים במיוחד בגלל כל הפרצופים שהוא עושה, והמאמן הכי טוב שהיה לו אי פעם הוא כל מאמן שייתן לו לשחק ארבעים דקות. הציטוט האהוב עליו הוא של וודי אלן שאמר שהוא מרבה לענג את עצמו כי סוף סוף הוא יכול לקיים יחסים עם מישהו שהוא אוהב. המקופח התמידי הזה יכול להיות שחקן שיכול לייצר הרבה נקודות יחסית לדקות שהוא משחק. כשהקבוצה שלך תקועה, אתה זורק אותו למגרש ומקווה לטוב.

הבעיה: הוא מתיש.

הפיתרון: להבטיח לו ששנה הבאה בונים את הקבוצה סביבו ואז לברוח לאוסטרליה.

100 אחוז פוליאסטר

את החולצה של מכבי נתניה, זו עם הפס השחור האלכסוני בסגנון בוקה ג'וניורס, והספונסרית מת"ב ז"ל, קניתי בשנת אלפיים. 17 שנים לפני כן, היתה הפעם האחרונה בה מכבי נתניה זכתה בתואר. מעולם לא לבשתי את החולצה. הבטחתי לעצמי שאשמור אותה למשחק קריטי. שיקבע גורלות.

יום שלישי הקרוב, הבתולים של החולצה הזו עומדים להיבתק. רבע גמר גביע המדינה מול הכח עמידר רמת גן. בוינטר, ממש מול מקום עבודתי באולם זיסמן. לצדי, מסביבי, חברי הנהלת ומקורבי עירוני רמת גן, מעודדים את הסגולים. דומה שזה יהיה מבחנה האמיתי של חולצת המילניום. מבחן קשה יש לה. עשרים וחמש שנים, דור שלם, ללא תואר. תיק כבד מדי להפיל על מאה אחוז פוליאסטר. אבל בעצם למה לא עכשיו, למה לא אנחנו?

לא שרדתי

הישרדות? עזבו אותי ממנה. שברו אותי אלה. שתמות התוכנית הזאת, אמן.