האלפיון העליון נחלק לשניים

העשירים מביניהם הם אלה שאינם טורחים להחצין את עושרם, למנות אותו בפומבי או להתחרות ביניהם למי יש גדול יותר: בית, אחוזה, יאכטה ומטוס פרטי. אתה מודע לעושרם המופלג ללא כל מאמץ מצידם לשכנע אותך בכך. הם אינם עוסקים בניפוח שרירים פיננסיים, וגם אינם עסוקים בצריכת מותרות ראוותנית.

באופן מסורתי, העשירים באים ממשפחות של "כסף ישן", משושלות של אצולות ממון, כמו הרוקפלרים, הרוטשילדים והאניילים. עבורם, כסף גדול הוא נתון סביבתי וסגנון חיים, ואין צורך לנפנף בו.

עם זאת, מרבית העשירים כיום אינם שייכים למשפחות של אצולת הממון, אלא דווקא לשכבת המתעשרים החדשים, המיליארדרים שעשו את הונם במו ידיהם. מביל גייטס, וורן באפט דרך ריצ'רד ברנסון ועד יצחק תשובה, העשירים החדשים הם יזמים ומשקיעים שעשו את כספם הגדול בכישרון, באומץ ובחריצות יוצאי דופן, ובדיוק בגלל תכונות אלה הם אינם מייחסים חשיבות לצריכה ראוותנית ולהפגנת עושרם ברבים, אלא ממשיכים לעסוק בדברים הקרובים לליבם, מפיתוח עסקיהם לעיסוק בפילנתרופיה, או, לדוגמה, במחקר למציאת טכנולוגיות "ירוקות".

לעומתם, טייקונים כמו איל הנדל"ן דונלד טראמפ, יו"ר חברת אורקל לארי אליסון, וכמה מהאוליגרכים הרוסים, עוסקים במיתוג עצמם ובצריכה כפייתית של מוצרי מותרות. מיליארדרים אלה הם כיום צרכני המותרות המובילים בעולם, כמו גם נותני ה"בון טון" הצרכני בתחומי הנובורישיות הצעקנית: אספנות של אמנות עכשווית, איים אקזוטיים, גלגלות מעוטרות יהלומים ועוד. אליסון, לדוגמה, אף נוהג לשעבד לבנקים חלק ממניותיו בחברת אורקל בתמורה להעמדת קווי אשראי של יותר ממיליארד דולר למימון גחמותיו הצרכניות בתחומי יאכטות, מטוסים, אחוזות הפאר וכיו"ב.

טראמפ, אליסון וכמה מהאוליגרכים הרוסים הם עניים, שבבעלותם מיליארדי דולרים. ההבדל בין אליסון, אשר מדורג גבוה יותר מיצחק תשובה ברשימת המיליארדרים, לבין תשובה, אינו נמדד בכמות הכסף, אלא בשימוש בו. תשובה משקיע את כספו, ואילו אליסון צורך היקפים עצומים משלו. עבור תשובה, שוויו הכספי הוא המדד האובייקטיבי להצלחתו המקצועית בעולם העסקים. עבור אליסון, שוויו הכספי הוא, כנראה, המדד הסובייקטיבי לסיפוק צרכיו.

ההבדל בין השקעה ובין צריכה אינו כלכלי אלא פסיכולוגי. הן ההשקעה של תשובה והן הצרכנות של אליסון תורמות לכלכלה. תשובה מייצר מקומות עבודה באמצעות השקעותיו, ואליסון מייצר פרנסה לבוני יאכטות, לקבלני אחוזות וליצרני מטוסים. מבחינה כלכלית אין הבדל בין השימושים של כספיהם. מבחינה פסיכולוגית, ההבדל בין השקעה ובין צריכה מקביל להבדל בין בגרות ואיזון מול ילדותיות וגחמניות.

מדוע, אם כך, אדם מבוגר ומנוסה מתייחס לכספו באופן ילדותי וגחמני? מהיכן נובעת תאוות הצריכה הכפייתית? כנראה, מהצורך לפצות על ריקנות פנימית כלשהי ולמלא חלל ריק, בור ללא תחתית, שנכרה אי שם בילדות ומהווה מאז מקור מתמיד למחסור אינסופי בתשומת-לב, בהערכה, אולי גם באהבה, ביטחון וערך עצמי. ומאחר שהבור נעדר תחתית כל אובייקט שנצרך ונשפך לתוכו, נוזל, דולף, ואף מתאייד ממנו החוצה, כאילו לא היה. ומכאן הכמיהה למלא את הבור כל הזמן מחדש וחוזר חלילה.

האבחנה בין עושר ובין עוני אינה, אפוא, כמותית וכלכלית, אלא איכותית ופסיכולוגית, והיא ישימה הן במצבים של היעדר ממון והן במצבים של ממון מופלג. גם מיליארדי דולרים לא יועילו כדי לספק צרכים בסיסיים כמו אהבה, הערכה, ביטחון עצמי ותחושת ערך עצמי. מי שמסוגל להביא לסיפוקם לעולם יהיה עשיר, ומי שאינו יכול לספקם לעולם יהיה עני.

כך, על דברי חז"ל, שאיזהו "עשיר" - אדם "השמח בחלקו", גם אם אינו בעל ממון, ניתן להוסיף ש"עני" הוא אדם שאינו שמח בחלקו, גם אם הוא מיליארדר.

הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל