סרטים במלחה

40 דקות נטו של כדורסל. קצת יותר משעה וחצי ברוטו. מאבק על סיכוי להתברג לפיינל פור. אסטרטגיה, טקטיקה, מיומנויות פיזיות ומנטליות. שתי קבוצות נאבקות. האוהדים שרים ומעודדים. תחשבו שאתם שם. ממש בעיגול האמצע. דמיינו את עצמכם עומדים שם. עכשיו תתחילו לנוע לכיוון שולחן המזכירות, צאו מחוץ לקוי המגרש, כשתגיעו לשולחן פנו ימינה לכיוון הספסל של הקבוצה האורחת. תמשיכו ללכת, תעברו את המאמן, ההנהלה, עוזר המאמן והשחקנים. עכשיו עצרו. שבו. שם, בקצה הרחוק של הספסל הרמת גני, מקום בו הרוטציה לא דורכת, אני מנסה לחשב כמה סרטים של השחקן ג'ון ווייט ראיתי.

הצגת השחקנים. ג'ון וייט, שחקן קולנוע אמריקאי, עולה ללחוץ את ידי השחקנים. הוא נראה שמור כמו שקליפורניה שומרת על מיטב בניה שתכף מגיעים לגיל שבעים. חיים שלמים שהוקדשו למשחק, קריירת סרטים מפוארת (וכמה סרטים שהפכו אותה לקצת מפוארת פחות), זכייה וכמה מועמדויות בפרס האוסקר, אבל כאן במלחה הרוב מזהה אותו כאביה של אנג'לינה ג'ולי. אבל דומה שהוא לא ממש נעלב. כתומך נלהב של בוש וג'וליאני, וייט לא ממש יכול לכעוס עלינו. גם אם מבחינת יושבי מלחה, "גברים במלכודת" זה לא אחד הסרטים המפורסמים שלו, אלא שחקני הקבוצה שלהם שמנסים לצאת מהפלונטר שנכנסו אליו. נדמה לי שראיתי מישהו מבקש ממנו לסדר לו דייט עם הבת. הוא הפנה אותו לבראד פיט. דומה שהפנים היטב את העיקרון שאוסר לקנא בילדיך ובתלמידיך.

חזרה לקצה הספסל הרמת גני. "רכבת אל החופש", "קאובוי של חצות", "השיבה הביתה". סוף שנות השישים ושנות השבעים היו טובים אליו. אבל בכבלים הפירטים ובספריות הוידאו ששלטו בשכונות נתניה של תחילת שנות השמונים היה סוחט דמעות אחד - "סיפורו של אלוף". מתאגרף כושל, אב חד הורי המגדל את בנו הבלונדיני והמקסים (ריקי שרודר), עובד על הקאמבק שלו כדי לתת לבנו עתיד טוב יותר. העניינים מסתבכים, הסוף עצוב כמו שסוף יכול להיות הכי עצוב, ואם לא בכיתם בזמנו עם ריקי שרודר בסצינת הסיום, זה אומר שלא היה לכם לב או מנוי לכבלים פירטיים. הרבע הראשון עובר מהר. ככה זה שמבחינת שתי הקבוצות עצירה זה משהו שאוטובוסים עושים. נקודה לנו. לווייט צמוד חב"דניק. מסתבר שמאחורי כל שחקן הוליוודי מצליח יושב שתדלן עם הבה נגילה.

מחצית. עדיין נקודה לנו. נראה שזה הולך להיות מותחן. ג'ון ווייט עולה לברך. את מדינת ישראל ליום הולדתה, את נפגעי הטרור שאיתם בא להזדהות, את אוהדי מלחה על הרעש שהם מייצרים. הקהל אוהב אותו. אני מהרהר מי זה אמן המחתרת שכתב על קיר חדר ההלבשה של האורחים במלחה, "וויצי'ץ אוהב אותך". ווייט יורד, מחזיק כדור כדורסל. אני נזכר שב"Glory Road" גילם את אדולף ראפ, מאמן הכדורסל המיתולוגי של מכללת קנטקי, האיש שלמד כדורסל מג'יימס נייסמית' עצמו. שרון ששון טוחן את האזורית שלנו בשלשות. אנחנו מאבדים כדורים. ב"Varsity Blues" גילם מאמן פוטבול בטקסס. במקום לשלוח את ארז מרקוביץ' לקו העונשין אנחנו נותנים לו להטביע. ב"עלי" גילם את הווארד קוסל, שדר הספורט המיתולוגי ששידר את קרבות האיגרוף הגדולים וגם הפך את Monday Night Football למוסד מיתולוגי המחזיק מעמד עד היום. אנחנו מורידים לשש הפרש. בסיינפלד מקדישים פרק שלם למכונית שג'ורג' קונסטנזה קונה ובטוח שהיא שייכת לווייט. פניני דופק שלשה מהפינה. איזו אכזבה. על פניו של ג'ורג כשהוא מגלה שהאוטו שייך ל-John Voight האלמוני ולא ל-Jon Voight השחקן שעומד בפתח המנהרה עכשיו, מחלק צ'פחות לשחקני רמת גן שיורדים לחדר ההלבשה.

חלום הפיינל פור נגמר. סיוט הירידה נגמר. אף אחד לא צוחק. אף אחד לא בוכה. סיפורם של לא אלופים. אף ריקי שרודר בלונדיני כבר לא יצעק לנו את מה שצעק לווייט בסצינת הסיום של סיפורו של אלוף: "Champ! Champ". מוקדש לכל הילדים שבכו על אבא שלהם.

* דורון קרמר, פאוור פורוורד בן 35, משחק בעירוני ר"ג