שולה, לטיפולך אודה

אחד מכל ארבעה אנשים וחצי זה לא מעט, אבל על אף שאני מסתובב לא מעט טרם פגשתי אחד כזה. גם לא פגשתי אף אחד שאחותו מאמינה לראש הממשלה או מישהו שמכיר מישהו שבת דודה של חבר שלו מהעבודה נוטה להאמין לראש הממשלה שאמר שלא לקח כספים לכיסו.

איפה הם מתחבאים, כל ה-22% האלה (לא כולל סטיית תקן) מהעם? למה הם לא ממלאים את הכיכרות ושוטפים את המדינה, למה הם לא חוסמים את הכבישים ושואגים את שאגת אהוד? נכון ש"הוא לא לקח כספים לכיסו!" היא קריאה קצת יותר מסורבלת והרבה פחות קליטה מ"הוא זכאי!", אבל אין מה לעשות - זמנים מסובכים דורשים סיסמאות מסובכות. בכל מקרה, כל יועץ תקשורת ומומחה לספינים יגיד לכם שהסוד הוא בלחן.

אתם יודעים מה, הכי טוב יהיה לעזוב את המשפט הזה וללכת על "מסר הוא זה שטיפל בכספים" - למעשה, יש לי תחושה שזה בדיוק מה שיכול להדליק את השטח. צריך רק למצוא איזה תורם מחו"ל שישים קצת כסף ונדפיס את זה על חולצות טריקו. שולה, נשמה, לטיפולך אודה. כן, אני יודע שאת לא מדברת, אז טפלי בזה בסמס, טוב כפרה?

ב.

ואכן, אפשר למצוא הרבה משמעות במשפט הקצר אך הכל-כך ישראלי הזה - "מסר הוא זה שטיפל בכספים". לטעמי, זה המשפט של שנת השישים למדינה ורק בשבילו טוב שהפרשה התפוצצה בדיוק ביום העצמאות. ב"הוא לא לקח כספים לכיסו" יש יותר מדי עמימות. אולי לא לקח, אולי רק קיבל, אולי לא מדובר בכספים, ובכלל: מהם גבולות הכיס. כי לפי הדברים שאני קורא סוויטה מטורפת של קצת פחות מחמשת אלפים דולר ללילה בריץ-קרלטון נשמעת לי כמו אחלה כיס לבלות בו את הלילות הקרים של וושינגטון.

לא, אין ספק ש"מסר הוא זה שטיפל בכספים" הוא המשפט שלנו. יש בו, במשפט הזה, את כל מה שיפה וטוב בלהיות ישראלי: קודם כול, העברית; יפיפייה, תמציתית, צברית, שורשית אבל גם רעננה. שנית, הדוגריות. אולי התכונה הישראלית מכולן. דיבור ישיר, אמיתי, חד וברור, נשלף מהמותן. נכון, זה לא בדיוק ה"אחריי!" שגדלנו עליו, למעשה זוהי תמונת מראה שלו, אבל ככה זה - הזמנים משתנים וצריך לעמוד בקצב.

אולם זו התכונה השלישית, שהיא לבטח התכונה הישראלית הקלאסית, שהופכת את המשפט הזה לאבן דרך של ממש: החברוּת.

החברוּת - כמוסד, כערך, כדרך חיים - זורמת בין האותיות וההברות של המשפט הזה, מבעבעת בין המילים וכמעט שפורצת החוצה דרך הגרשיים. חברות ישראלית אורגינל, טהורה כמו פרסומת לשקדי מרק, חברוּת מהסוג שמחזיר הביתה את אלה מבריחת המוחות. אבל זו לא רק חברוּת מופשטת, אידילית, כאן יש לנו עסק עם ההתגלמות האמיתית היחידה של ערך החברות: שני גברים שעושים יחד דרך ארוכה. הרעות נשאנוך בלי מילים. חבר'ה חבר'ה רגע רגע. אין יותר ישראלי מזה. שני חברים יצאו לדרך. אחי, אחי שלי, זעק אז הפצוע. מסר הוא זה שטיפל בכספים, ענה לו החובש.

ג.

בתת ההכרה הקולקטיבי אני חושב שזה מה שנחרט: ההתנערות, הפניית האצבע המאשימה, המחמאות הריקות. יהיר, חלקלק, קומבינטור, את כל הדברים האלה אצלו אפשר להחליק, הרי גם הם חלק חשוב מהפסיפס הישראלי. עשיר? שיהיה עשיר, למה לא לבריאות, אנחנו מפרגנים. סוויטות? בכיף. ולגבי השחיתות, כולנו נגד שחיתות כמו שכולנו נגד זיהום אוויר, אז מה, אפשר לא לנשום? אנחנו כבר מבינים שהחלונות הגבוהים, גבוהים בשביל שהסירחון משם לא יגיע אלינו, לא להפך.

אבל אני חושב שבתוך תוכנו מה שאנחנו באמת מרגישים, זה שלעגל פינות ולעשות לביתך ולברוח מאחריות זה דבר אחד, אבל ככה לעשות לחבר?

ד.

על רקע מופת הרעות שהציג מר אולמרט כמה עלובה ומעוררת בוז ורחמים היא תגובתו שלו עצמו כלפי ציפי לבני, והביקורת שהוא מעביר עליה על כך שלא נתנה לו גיבוי פומבי, כמו שאר החברים בקדימה. את הדוגמה האישית שלו בשטח הלויאליות הוא כבר נתן, כמו שאומרים.

לא שאני מעריץ גדול של לבני, אבל בעיניי היא עדיפה בהרבה על מאיר שטרית, על רוני בר-און, על חיים רמון ועל שאול מופז שמיהרו להתייצב מאחורי מנהיגם ובאותה נשימה לדרוש פריימריז בקדימה, כל אחד מהם, מן הסתם, רואה בעצמו מנהיג לגיטימי וראוי. אני לא רואה בהם כלום.

ה.

לא הכרתי את ג'ימי קדושים ז"ל שנהרג בשבוע שעבר בכפר עזה, אבל את המדשאה שבה נפל הפצמ"ר זיהיתי מיד, גם בתמונות הקטנות באתרי האינטרנט. יש לי משפחה שם, בכפר עזה, והם גרים ממש ליד המדשאה הזאת בתמונות, ורק לפני כמה שבועות ישבתי שם. ואיך שראיתי את התמונות והכותרת נפל לי הלב, אני בטוח שאתם מכירים איך זה שהלב נופל פתאום מתמונה וכותרת על איזה פצמ"ר או קסאם או פיגוע, כל מי שגר פה מכיר. אצלנו במשפחה הכול בסדר, אבל זה היה קרוב. וזה פגע במישהו אחר.

וככה בין הפצמ"ר הזה שנפל בכפר עזה ופרשת אולמרט החדשה וצו איסור הפרסום הפתטי שהוטל עליה, והפצועים במפגן הצניחה בתל אביב, נהרס קצת מצב הרוח החגיגי שהיה לי סביב יום העצמאות השישים, עם הדגל שתליתי במרפסת וכל זה, והעשור השביעי למדינה התחיל קצת חמוץ.

ו.

אבל אסור לומר נואש ולשקוע במרה שחורה. בסך-הכול אפשר בהחלט לומר שאנחנו ברי מזל; סופה קטלנית לא פקדה את חופינו והשאירה אחריה חורבן נוראי. גופותינו לא צפות, נסחפות בזרם העכור של הנהר, נתפסות בענף מקרי שקורע מאתנו עוד פיסת בגד או מסתחררות סביב מה שפעם היה חלק ממיטת קומותיים, מרקיבות בשמש ובמים ואין דורש. אלה מאתנו שנותרו בחיים, בלי בית ורכוש, גוססים ממחלות וגוועים ברעב בגלל שגנרלים אטומים חומסים את האוכל, הציוד הרפואי וכספי הסיוע. ועל אף שזה שיכול היה להיות יותר גרוע לא עושה את מה שיש לטוב, מוכרחים להודות שבאמת יכול היה להיות הרבה, אבל הרבה, יותר גרוע.

אם מסתכלים מהחלל, הרי שכל זה קרה ממש לא רחוק מכאן והחטיא אותנו רק במעט. תארו לכם. עם כל הנס הכלכלי של מדינת ישראל והמוח היהודי ויכולת האלתור וההיי-טק והחברות, אם חס וחלילה פוקדת אותנו איזו סופה טובה או רעידת אדמה עסיסית. אני לא מהנדס, אבל נראה לי שהכול פשוט מתרסק לרסיסים. **

הרהור

בין הפצמ"ר בכפר עזה ופרשת אולמרט החדשה, והפצועים במפגן הצניחה, העשור השביעי למדינה התחיל קצת חמוץ

http://dror.notes.co.il