"אלוהים שלום, ילד אחד (אחר, לא אני) רוצה לדעת אם אתה באמת קיים". ציטוט זה, מתוך ספרי "מכתבי ילדים לאלוהים" שיצאו לאור בתרגום לעברית בשנות ה-70, מופיע בכתב-יד ילדותי על גבי ציור נוף בשחור-לבן של מאיר פיצ'חדזה. הנוף הוא אותו נוף איקוני, המוכר זה מכבר כמוטיב חוזר אצל האמן. אולם הטקסט הוורדרד בכתב מעוגל המרחף כענן על קדרות הנוף, המילים עצמן, ועוד בעברית, יוצרים הפתעה.
הפתעות נוספות יהיו, מבטיח פיצ'חדזה, בתערוכה הרטרוספקטיבית שתיפתח בסוף השבוע הבא במרכז החדש לאמנות "בית חייק" ביפו, שבה יציג עבודות מ-25 שנה. שנים שבהן רכש לו מעמד של אמן מבוקש ומוערך, שיצירתו מוכרת לרבים, אך גם אפופה תמיד הילה של מסתורין וריחוק, תחושת זרות ומוזרות.
למרות שעלה לארץ בגיל 17 וחי כאן כל חייו הבוגרים, נותר פיצ'חדזה כמתבונן מבחוץ, נטע זר. הוא לא למד במדרשה או בבצלאל, את אמנותו ספג מחוגי ציור בילדות וקורס קצר במכון אבני. את היידע שלו אסף בשקדנות של אוטודידקט. "אני סקרן בלתי נלאה ופרפקציוניסט, כל מה שלמדתי, למדתי לעומק, לא חסר לי כלום ממה שמלמדים בבתי הספר לאמנות", הוא מעיד, וגם אמנותו מעידה עליו. במקביל לתערוכה ייצא ספר מקיף על יצירתו.
פיצ'חדזה מצייר סצנות פנטסטיות בסגנון ריאליסטי-קלאסי. נופים ואנשים בצבעים קודרים ועמוקים ולעומתם ציורי ילדים כמו בקווי גיר על לוח. הוא מפסל ומצייר בעלי חיים בצבעוניות נאיבית או דמויות אבירים קוביסטיות שאליהן הוא מתייחס ספק ברצינות ספק כמשחק ילדים. "את האביר הזה צייר הבן שלי בגיל שמונה. את הסוס ציירה ילדה, קרובת משפחה", כעת הם ניצבים בסטודיו, מפוסלים בברונזה וצבועים בעליזות, ממתינים לתערוכה על גבי כן משובץ, כמו לוח שחמט ילדותי.
*בין סגנונותיך השונים, איזה מאיר פיצ'חדזה נראה בתערוכה?
"כנראה את כולם. איש נבון אחד אמר לי לא מזמן שאני כמו אמן שעולה על רכבת ובכל תחנה שאני יורד אני מצייר משהו וממשיך הלאה. בתחנה הבאה אני מצייר משהו אחר לגמרי". אלא שאצל פיצ'חדזה הנוף לא משתנה לעולם, ונראה שרק הוא משתנה לאורך תחנות החיים.
ילדות נשכחת
פיצ'חדזה אינו מרבה להציג. תערוכה גדולה שלו הוצגה לפני ארבע שנים במוזיאון ת"א ובשנים האחרונות השתתף בעיקר בתערוכות קבוצתיות. התערוכה החדשה החלה לקרום עור וגידים כאשר פנה אליו שמואל חייק לפני שנה, עוד לפני שהחלל, ששימש בעבר את "החוויה הישראלית" היה מוכן לתערוכות.
"זו תערוכה מאוד גדולה, על פני שתי גלריות, החלל המרכזי וגלריה פסטר שנמצאת באותו בניין. חלק גדול מהעבודות חדשות, ולא הוצגו אף פעם, אבל יש אצלי פרטים שחוזרים. כל כמה שנים אני חוזר אל תצלומי המשפחה הישנים שלי וכל פעם אני רואה אותם אחרת. לפעמים בצורה קיצונית אחרת". גם בדיוקנאות שלו משולב, כרקע, אותו נוף מסתורי, שהפך לחלק מהחותם האמנותי שלו.
*הנוף ה"קבוע" שלך שייך לזיכרון מגרוזיה, לחלום?
"את הנוף הזה אני לוקח מציור קלאסי. זה לא נוף שאני מכיר, לא מגרוזיה ולא מישראל. אין מקום כזה", הוא מנסה להסביר את אותה פיסת עמק המתגלה בין הרים וצמחייה אפלוליים תמיד, וממנה בוקע אור נוגה, אשר אינו מספיק כדי לשטוף את סביבתה. ה"אור הישראלי" לא מציף את ציוריו, כמו מעיד שכאן, במקום שהוא חי ועובד, הוא חש עצמו שייך ולא שייך.
"אני תמיד אומר שלכל אמן יש את האור שלו. ההתייחסות לאור חיצוני לא נוגעת לי. בנוף שלי אני מצייר את אותו המקום שבו יש גם רגע של זריחה וגם שקיעה". בסדרת הטיפות, למשל (גופים חרוטיים בצורת טיפה שעל גביהם הוא מצייר נוף בצבעי שמן) מופיעה אותה "סצנה" סביב-סביב, בשקיעה, בזריחה וגם "במה שביניהן". זו דרכו להקפיא את הרגע ולהפוך אותו לאינסוף.
הטיפות, הוא מסביר, דווקא קשורות לחוויית ההגירה. "פעם לכולם היו מטפחות. לנשים ולגברים היו ממחטות בד. אנשים שהוגלו היו לוקחים חופן אדמה וטומנים אותו במטפחת". הטיפה מייצגת עבורו את אותה מטפחת, כאילו לקח עימו פיסת ילדות נשכחת.
אותה חוויה של עקירה מופיעה גם בסדרת פסלי בד שיציג לראשונה בתערוכה: אבא, אמא וילד קטן, כולם נושאים מזוודות ישנות. אין להם פנים אך על גוף הבד השחור מצוירת פיסת הנוף המוכרת, וקרעי בד צבעוניים מוצמדים אליו כמו "סרטי משאלות" הנקשרים לענפי עץ בתרבות הגרוזינית "כמו פתקים בכותל", הוא אומר.
"בעיר שבה גדלתי בגרוזיה היה רכבל להר, וממנו יורדים בטיול בשביל דרך היער. זה היה מקום שכולם מטיילים בו, מקום להתבודד, לזוגות אוהבים. כל העצים לאורך השביל היו מלאים בסרטי משאלות כאלה, שמופיעים גם בתרבויות במזרח הרחוק".
*אתה עוסק במשאלות גם בציטוט מ"מכתבי ילדים לאלוהים". איך הגעת אליהם?
"נתקלתי בספרים האלה בחיפושים אחר ציורי ילדים ואני שומר אותם כמו אוצר. בציורי ילדים אני מחפש משהו - אני לא יודע מה זה, אולי זיכרון של משהו שציירתי כילד, אבל אני מאוד קפדן, אני יכול לעבור על אלף ציורים עד שאני נתפס על ציור מסוים שאליו אני חוזר שוב ושוב".
ציורי ילדים מרתקים אותו כבר שנים ומופיעים בציוריו כשהם מוקפים, בדרך-כלל, במסגרת ריבועים ובתוכם ציורי שפת סימנים או לבבות נאיביים. "הסימנים הם חלק משפה שפיתח מטפל הולנדי לתקשורת עם ילדים חריגים. יש לי נטיית לב גדולה לחריגים, ובגלל בעיית השפה תמיד עניין אותי הרצון שלנו בתקשורת ותמיד אני מטיל ספק ביכולת לתקשר. כמו בחלום בלהות שאני רץ ובורח ממשהו ופותח את הפה לזעוק אבל הקול לא יוצא.
"אני לא למדתי לכתוב בעברית כמו שצריך. כשהגעתי לארץ לא הלכתי לאולפן, אלא ישר לעבוד, כדי לעזור למשפחה. עבדתי בייצור אותיות למצבות וכך למדתי לקרוא עברית, אבל רק אותיות דפוס. אחרי שעושים אלף 'מ' או 'נ' ביום, כבר מכירים אותן. עד היום אני כותב הכול בגרוזינית - שהיא שפה פונטית לחלוטין".
*למה אתה "ממסגר" את ציורי הילדים דווקא?
"אולי אני מנסה לגונן עליהם, כשאני מכניס את השפה או את הלבבות - זה כמו לתת אהבה. ציורי ילדים הם לא אמנות, הם 'על-יד אמנות', אילולא אני זה היה נזרק. אני גדלתי בבית שלא שמרו בו את הציורים שלי ולא התפעלו ממני. כשאני מצייר ציור של ילד אני מעתיק אותו אחד לאחד, זה לא שלי - זה של הילד, ומכיוון שהוא הופך לעבודת אמנות אני כאילו נותן לו חיי נצח. מישהו יקנה אותו ויתלה אותו על הקיר ואז זו לא רק עבודה שלי, אני כמו כמה בני אדם בציור אחד. אותה דמות של ילד שהייתה נעלמת מהעולם מקבלת חיים - זה קסם".
הישרדות הנפש
פיצ'חדזה ידוע כאחד האמנים המרבים לתרום למטרות צדקה. לדבריו, כמעט כל חודש הוא תורם עבודה לאחת העמותות והפניות ממשיכות לזרום. "קשה לי מאוד לסרב כי יש לי הזדהות עמוקה עם הנזקקים".
*זה לא מפריע לך? הרי זו הפרנסה שלך?
"בזמן האחרון התחילו לנהוג קצת אחרת, ובחלק מהמקרים מפצים קצת את האמנים התורמים. למשל, אני תורם עבודה ששווה 6,000 דולר ומקבל מתוכם 2,000. זה יפה בעיני. אפילו הצעתי לפעמים לתרום עבודה יותר יקרה ולקבל חצי. לאמנות אין עלות מוחלטת, אבל יש ערך. אלה עמותות, כמו האגודה למלחמה בסרטן או הוועד למען חולי איידס, ואני מבין את הצורך שלהן".
בין העבודות החדשות בסטודיו בולטת דמות ילד עצוב, בצהוב עז, על רקע חומת לבנים ולימונים מונחים בגומחות. החומה מופיעה ביצירה נוספת, בה תלויות עליה תמונות נוף. "הילד הזה הוא אני. החומה היא שוב, לא משהו קונקרטי. הלימון מסמל בעיני את הקיום הפיזי, ההישרדות - בעקבות סיפור ששמעתי מאישה ניצולת שואה, שהתעלפה כשראתה עבודה שלי, שכאילו סיפרה את סיפורה שלה. התמונות על החומה מסמלות את הישרדות הנפש, באמצעות האמנות".
*אתה מרבה לשלב בעבודות שלך רבדים של סגנונות שונים, תמונה בתוך תמונה - מוטיב "ויטרינה" מסלון אירופי ליד ציור סוס ילדותי, חלוקה למסגרות לא סימטריות.
"אני בנאדם מאוד ספקן ואני אוהב לשבור דעות קדומות. אומרים לבנאדם 'שקיעה' ומיד הוא יחשוב תמונות קיטש של זוגות מצטלמים לחתונה. אצלי יש שקיעות אחרות. זה גם חינוך, לראות דברים אחרת, באופן לא צפוי.
"אחד הדברים היפים באמנות זה שאתה לא חייב להתאים לאיזה שהן מסגרות, אתה יוצר את המסגרות בעצמך. אמנות היא כמו כדור שלג, שכל מה שעברתי בחיים נדבק ומתעבה סביבו, ואז זה יוצא החוצה. הקסם הזה לא נעלם. 30 שנה אני צייר מקצועי והקסם הזה לא פג, זה קורה בכל פעם שאני נכנס לסטודיו. אני לוקח בד חדש, פשוט, כזה שקונים בארטא, ובסוף היום יש עליו משהו חדש".
מאיר פיצ'חדזה, עבודות 1983-2008, במרכז לאמנות ע"ש שמואל חייק, לואי פסטר 4, יפו. הפתיחה ביום ו', 23.5, נעילה ב-30.6. המקום פתוח כל ימות השבוע
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
