יהודית רביץ - וכמה שמביטים בה יותר

השולחנות סביב הבמה מאוישים בצפיפות. הקהל רוחש בציפייה ואז מושלך הס. מדלת צדדית מזנקים חברי הלהקה. הקהל שואג "יודית! יודית!" והיא עולה על הבמה את עינינו לפקוח. המלודיה שקטה ואינטימית אבל האוויר מחושמל - היא לקהלה והוא לה כל הלילה. יהודית רביץ שלא התפשרה לעולם על רבע ריס וציפורן של איכות מזוקקת מצליחה להלהיב קהל רחב ומסור שרק מחכה שהיא תפרוט על מיתריו.

הסיפור שלה מתחיל בבית הקטן של משפחת רביץ במשעול שנונית בעיר הקטנה על סף המדבר. באר-שבע של שנות ה-60. הילדה הכי מוכשרת במשעול, ששיחקה כדורגל עם כל הבנים, אבל כל שרצתה היה לעשות מוזיקה.

"אחי יעקב גדול ממני בחמש שנים והייתה לו להקת קצב. את כל הגיטרות הוא בעצם הביא לי על מגש של כסף הביתה. כשהוא היה יוצא, הייתי מנסה את הכלים וזה משך אותי באופן טוטאלי".

בגיל 16 היא כבר הותירה מאחוריה את הצגות בית-הספר והאירועים הקטנים של הילדות ומצאה את עצמה מופיעה בפני חיילים בסיני. "איכשהו כל מי שהיה מוכן לנסוע לסיני במלחמת יום הכיפורים התקבל בזרועות פתוחות. אנחנו היינו ילדים בני 16 שצורפו לחוליה של אמנים מקומיים שיוסף מוסטקי, האמן הגדול של באר-שבע, איגד. נסענו לסיני להופיע לפני חיילים במוצבים. וככה המלחמה בעצם נתנה לי הזדמנות לעמוד לפני קהל. אחר-כך נסעתי לבחינות ללהקה (צוות הווי הנדסה קרבית) והתקבלתי. השאר זה היסטוריה".

וההיסטוריה הזאת מתחילה אולי כשרביץ פוגשת את אריק איינשטיין. זה קרה כשהצעירה המתולתלת מהדרום הקליטה שיר באולפנים של גל"צ, איינשטיין שמע אותו, התלהב והשמיע אותו בלי סוף בתוכניתו "ציפורי לילה" וגם סיפר לחברים, כמו שם טוב לוי. וכשהאחרון הקים ב-77 את להקת "ששת", הוא כבר הציע לרביץ להצטרף. "יום החזרות הראשון של 'ששת' תפס אותי בבקו"ם כשהחזרתי את הדברים ואז בעצם יצאתי לחיים הטובים".

מה את בעיקר זוכרת מהתקופה הזאת?

"כל העולם שלנו היה מאוד אינטימי. היו פה בערך עשרה אנשים - אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר... אנשים הכי מדהימים, שסללו את הדרך לכולם, ולמזלי התקבלתי בחיבוק חם.

עשיתי אז את הפרויקטים הכי משמעותיים לתחילת הדרך שלי, ואני חושבת שגם לארץ. 'הכבש השישה עשר', 'ארץ טרופית יפה', את התקליט הראשון שלי שמתי כספי היה המעבד המוזיקלי שלו, תוכנית משותפת עם יוני רכטר, תוכנית משותפת עם דני ליטני... זה היה חלום".

ואז מגיע הרגע הגדול של פסטיבל הזמר 1977 שבשנים ההן היה האירוע המוזיקלי המרכזי, ויהודית עולה בשידור ישיר ובשחור-לבן עם גיטרה, והמדינה שומעת לראשונה את "סליחות".

"למחרת בבוקר פשוט לא יכולתי ללכת ברחוב. לא היו אס.אמ.אסים ולא היה רייטינג. הכול היה מאוד תמים. גרתי באיזה בית קטן בדרום תל-אביב, וכל אחד אמר לי שלום ברחוב. זה היה הלם בשבילי. זו הייתה חוויה כל-כך חזקה שכל אחד זוכר בה את עצמו. לא אותי. אנשים אומרים לי שהם לא יכולים לשכוח את ההופעה הזאת. שהם זוכרים את הרגע ואת המקום שבהם הם שמעו את השיר. כל אחד סיפר לי מה זה עשה לו ואיפה זה פגש אותו, מבחינת העבר, מבחינת המקום שלו אל מול ההורים או אל מול הילדות שלו".

אלא שעם כל ההצלחה של "סליחות" מתברר שבהתחלה רביץ לא ממש התלהבה מהשיר והייתה לה אפילו התנגדות חזקה אליו: "עסקתי אז ברוק מתקדם והרגשתי שאני עושה מוזיקה מאוד חשובה - 'ששת' וסולואים מסובכים.. ואז באו אלי עם השיר הזה שהיה מאוד פשוט בעיני. רוסי כזה. לא היה לי טלפון בבית ויום אחד שייקה לוי מהגשש (שהיה חבר של עודד לרר המלחין) דפק אצלי בדלת ואמר 'אני לוקח אותך באוזן, (כמעט נזף בי), ואת תודי לי כל החיים'.

"נסענו ליהוד לעודד ושמעתי את השיר וחשבתי - זה לא זה. ישבתי שם די עצובה. אבל לקחתי את התווים הביתה. אני זוכרת שהשיר שכב בתוך הארגז-גיטרה שלי בלי שאסתכל עליו עד שזיקו גרציאני התקשר אלי אחרי שעשה את העיבוד לשיר. ושייקה בא. וממש לימד אותי את כל הפרזות וההטעמות של השיר. ובלי חשק רב למדתי אותו. ואז מצאתי את עצמי ליד תזמורת רשות השידור, שרה עם הגיטרה שקיבלתי לבת-מצווה מאבא שלי".

באה לקחת ולתת

ליהודית רביץ יש קול מיוחד ומראה מיוחד ופרשנות מיוחדת ואישית לכל מנעד הסגנונות של שיריה לאורך השנים. בהופעות אפשר לשמוע איך היא משלבת בין המלודיות השקטות וההגשה האינטימית והאישית לבין הרוק היצרי ומלא שמחת החיים, ואיך הקהל עולה איתה מפסגה לפסגה, מפקיד עצמו לצלילי הגיטרה שלה. במהלך השנים היא גם למדה לעשות את האינטגרציה בין הסגנונות. "בהתחלה שרתי את 'סליחות', את 'מישהו', את 'הילדה הכי יפה בגן', שהם מאוד ליריים ועדינים, ואחר-כך את 'ברחבת הריקודים' ו'שבתות וחגים' שהם יותר רוקיסטים. כשהגעתי להכרה רחבה של הקהל, אז נהיה רצף בין הדברים. 'באה מאהבה' חיבר והביא את 'סליחות' לאותה שורה. מין תהליך כזה שמבחינת הקהל בא כשלם".

לאורך שנות ה-70, שמה של רביץ היה צמוד ליעקב גלעד ויחד הם הביאו לזירת המוזיקה הישראלית ניחוח חדש ורענן. הם נפגשו בצבא, הפכו לחברים קרובים, ומתוך זה באה היצירה שהפכה למשותפת: "הוא כתב שירים. אני הלחנתי. וככל שהתקדם הזמן מצאנו עצמנו מחוברים בכל התחומים. הוא לקח על עצמו את הניהול שלי כי לא היה מישהו אחר. הכול היה שכונתי כזה. לא משהו מסודר. היה אז רק את 'להיטון' שפה ושם התפרסמה בו איזו כתבה, והיה קצת רדיו. פשוט עשיתי מוזיקה ולא חשבתי על כותרות. בלי פרסונל מנג'ר וסוכן כמו היום אצל החבר'ה החדשים שיש להם טור של אנשים שעובדים אצלם. ואני שמחה שאני שייכת לדור ההוא. לדור החדש יש 'זמן קשה', כמו שאומרים באנגלית, עם הצורך לבנות מערכות כל-כך לא תמימות... לא פשוטה הדרך שלהם. לא פשוטה".

ב-78' כבר הפכה רביץ למלכת רוק בקיסריה והחלה להופיע מול קהל עצום ורב. "הייתה אז מעין מגפה כזאת שכל הבנים הופיעו בקיסריות ובפארק. אני זוכרת שאמרתי - אני רוצה גם, והתכוונתי לזה. פשוט התכוונתי. ולאורך כל הכתיבה של 'באה מאהבה' - זה מה שהיה לי בראש. זה אולי לא הכי אמנותי להגיד, אבל רציתי לכוון גבוה. וזה עבד.

"הפעם ראשונה שהופעתי עם 'באה מאהבה' הייתה בצמח. ערב ההופעה כל הכרטיסים נמכרו והייתה ממש הרגשה של היסטריה. זה היה מאוד חזק אבל גם קצת אובר-וולמינג. הייתי קטנה אז. בהופעות הראשונות הייתי מבוהלת. בגיל 30 אתה מפחד שאתה כל הזמן בפוקוס, שמסתכלים עליך. היום אני מבינה שזה לא ככה. כל אחד מסתכל על עצמו. אנשים באים להיות במחיצתך כדי להאיר בתוכם משהו. היום הצד הנרקסיסטי לא בא לידי ביטוי. אני באה לקחת ולתת".

ומה שמפתיע שהמילים בדיסק הכל-כך נשי ואינטימי הזה נכתבו על-ידי גבר, יענקל'ה רוטבליט.

"כל הדיסק 'באה מאהבה' הוא מסע שלי ושל יענקלה רוטבליט בטקסט ובמוזיקה. האמת, זה נכון שאשה כתבה את זה - הצד הנשי של יענקלה. והיה גם החיבור והדיאלוג המאוד קרובים וחזקים שהיו לנו במסע הזה של שלושת החודשים שכתבנו את השירים. זהו שיר שנוגע בקולטנים האלה שמייצרים את האופוריה".

הולכת אחרי הסקרנות

ואכן, מה שמייחד את היצירה של רביץ לבד מהמנגינה, הן המילים. לטקסטים יש משמעות גדולה. מורכבת אבל פשוטה. וזה בולט ואולי גם קשה לעיכול על רקע "בלעדייך אני חצי בן אדם" שאנחנו כה מורגלים אליו היום, ויהודית, מעולם האימהות שלה מסבירה: "למה ילדים צורכים ממתקים? כי זה בריא? כי זה טוב? אולי כי זה טעים, אבל בעיקר בגלל שזה שם. וזה בדיוק כמו עם תעשיית הבידור בארץ היא זו ששופכת את החומר הפשטני, ומכיוון שזה שם אז לוקחים. לא כי הרמה ירדה. פשוט יש מאסה ואז מן הסתם אי אפשר לשמור על איזו רמה רוחנית.

"מצד שני הקהל הוא כמו ילד. ככל שהמאסה עולה, הגיל הרגשי יורד, במובן של קליטת האמת. איזו טכניקה שלא תהיה לך, שיהיה הכלי המוזיקלי הכי משוכלל, שיתקן קצת זיופים וישפר את הקול שלך - שיר הוא לא יוכל לכתוב לך. אתה צריך לכתוב. הרעיון נברא בתוכך ושום כלי לא יכול לעשות את זה. וככל שהקהל שומע יותר הוא יכול לגלות מה אמיתי ואיפה יש זיוף".

וכל השנים האלו את מצליחה לשמור על ייחוד בתוך המאסה.

"אחרי 30 שנה אני מועדת להיבעט החוצה בזעם, וזה שאני ממשיכה בדרך שלי בלי לנסות לקרוץ, ואנשים רוצים לבוא להופעות - זה לא מובן מאליו בשבילי. אמרתי לעצמי - ככל שהעולם יותר מסחרי, אני אזוז לכביש יותר צדדי. היה לי מופע שנקרא 'ילדות', שבכלל התכוונתי שיהיה הופעה חד פעמית, והוא רץ חמש שנים באולמות קטנים. פתאום קהל אלטרנטיבי גילה אותי בשבילים הצדדיים.

"קריירה של 30 שנה זה דבר מאוד מורכב. כמו החיים. בכל השנים האלו אתה חי תוך כדי. עם הצורך למצוא את עצמך בתוכך, ואת עצמך בתוך העולם. אפשר להיות דון קישוט, ולנסות להביא את העולם אליך, ואפשר להצטרף אל העולם ולהביא אליו את עצמך עם האמת שלך.

"זו עבודה של גז וקלאץ' בעלייה מאוד תלולה. להיות הכי נאמנה לעצמי וגם להמשיך לעשות מה שאני הכי אוהבת. אין לי את הצ'יפ שעושה חישובים איך זה יקדם אותי ולאן. אני הולכת אחרי הסקרנות, והחופש שלי רק גדל בתוך התחום. אני רוצה לטפס אל פסגות. בשנות ה-80 רציתי לטפס לפסגה של קיסריה ואחרי זה הלכתי לאולם הכי קטן. וכולם אמרו 'נגעת בפסגה - למה את לא ממשיכה שם?' כי את זה מיציתי. רוצה משהו חדש".

את מתגעגעת לפעמים לבאר-שבע?

"אני מאוד אוהבת את החלק הבאר-שבעי שבי ומרגישה שלעולם לא אהיה תל-אביבית. אני גרה במקום הכי תל-אביבי שיש אבל תמיד ארגיש זרה, עם איזה מדבר פנימי. אלו המראות שאני רואה בעיני רוחי. להרגיש זר זה לא תענוג גדול, זה סבל, ואתה לא מפסיק להילחם בזה. היצירה היא פיצוי.

בכלל, ישראל יותר מכל היא מעצמה של כשרון. כולל את באר-שבע, כולל את שדרות, כולל את ירושלים. זה שאנחנו מבודדים מהעולם נותן המון כוח. מבודדים מבחינת השפה העברית שאף אחד לא צורך אותה בשום מקום בעולם. בידוד מאוד עמוק שהולך אחורה הרבה לפני שנולדנו. וזה נותן כוח ליצירה. ואם נחזור לבאר-שבע, אז על אחת כמה וכמה כי היינו סגורים. היה אוטובוס מקרטע בין הכבישים, ועד שהיה מגיע לתל-אביב היית מקיא פעמיים".

השנה ימלאו 21 שנה ל"באה מאהבה".

נכון, ואנחנו חוגגים ב-3 ביולי הקיץ בקיסריה. אני אופיע עם הלהקה שכבר מלווה אותי ארבע שנים ועם עוד נגנים וזה יהיה מורחב ומושקע. עכשיו אני מתחילה לעבוד על רשימת השירים, אבל מן הסתם זה יהיה מסע בזמן. הפנטזיה שלי היא להתחיל עם 'סליחות'. רק אני והגיטרה. לבדי, בתוך האמפי. עם אלומת אור קטנה. ומשם נזוז ל'מישהו' ולכל מה שליווה את הדרך".