המסורת ניצחה את האוליגרכיה

המנצחים

1. הצופים. ללא ספק אחד ממשחקי הגמר הטובים, המותחים והמעניינים מזה שנים. אנטיתזה למשחקים החד צדדיים (מילאן - ליברפול) או המשעממים (יובנטוס - מילאן). יותר מזאת - היו אתמול שיעורים בטקטיקה ודקויות בלי סוף עבור העניין האינטלקטואלי. ומספיק רגש ודרמה בשביל עשרה ערבים בתיאטרון. שלא לדבר על הסיפורים הצדדיים, כמו שיא ההופעות של ראיין גיגס במדי יונייטד (759), ששבר את שיאו של בובי צ'רלטון. או הזכייה של ואן דר סאר, 13 שנה לאחר הזכייה הראשונה שלו בגביע. או ריו פרדיננד, שהשלים עם מנצ'סטר עונה ללא הפסד בליגת האלופות, תוך שהוא מבצע ב-13 משחקים 3 עבירות בלבד. או למפארד, וזיכרון אימו שנפטרה. וכמובן, ג'ון טרי שהחליק על הדשא הנוראי, כמו בקהאם בזמנו, והפך לגיבור טראגי.

2. הכדורגל האנגלי. שחקנים אנגלים מצויינים שעושים משחק פנטסטי וזוכים לניסיון חסר תחליף - עבור המועדונים, אבל גם עבור קאפלו בנבחרת (עשרה אנגלים בגמר, ארבעה מהם אפילו הבקיעו פנדלים). המשחק הוכיח גם את מה שאמרו הפרשנים לפניו: בהזדמנות נדירה, שיחקו ביניהן באמת שתי הקבוצות הטובות בעולם השנה, שתיהן מהפרמיירליג.

3. השופטים. את המשחק הזה יעבירו בקורסים של לימוד שופטים. איך לנהל משחק חם וחריף, אגרסיבי לעתים, בלי התרגשות, בלי עצבים, בלי לאבד את המושכות. לובוש מיכאל הסלובקי נתן למשחק לזרום, התערב רק כשצריך, ואז בצורה חלקה, אפילו בהרחקה המרעישה - והמוצדקת. הוא לא הפריע לגמר גדול להתרחש.

4. סר אלכס. פרגוסון הראה שכשהוא רוצה את אליפות אירופה ומקדיש לכך מאמצים, הוא מקבל את מבוקשו. למרות הביקורות הקשות, המערכים הטקטיים האולטרה זהירים וההרכבים המוזרים לפעמים שהעלה. הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד היה מאורגן וקבוצתי, המוטיבציה של השחקנים מתועלת כהלכה והריכוז בשיאו. בסוף היום, כל מבקריו אוכלים את הכובע.

5. כריסטיאנו רונאלדו. רונאלדו של אתמול, בניגוד לרונאלדו של גיל 18, שיחק יעיל וקבוצתי. בכמה מהלכים מבריקים פירק את הגנת צ'לסי ויצר מומנטום. שער הנגיחה המרהיב שלו גרם למשחק של חתול ועכבר עד לשוויון. אחרי התואר הזה, אין מי שיכול לקחת ממנו את תארי שחקן השנה באירופה ובעולם.

המפסידים

1. רומן אברמוביץ'. בבית, עם קהל אוהד, עם וודקה טובה וחברים מהקרמלין - ככה אפשר לחגוג. אבל חוץ מהתקף לב ומדליית כסף לא קיבל אברמוביץ' כלום במשחק.

2. אופ"א והמארגנים. לערוך את הגמר במוסקבה היתה החלטה הרפתקנית ממילא. אבל אם כבר, אז למה דווקא באצטדיון שברוב ימות השנה מונח בו דשא סינטטי? הדשא לא הספיק להגיע למצב משביע רצון, מה שהקשה על בחירת נעליים נכונה. הוא גרם להחלקות אין ספור של שחקנים, אדווין ואן דר סאר לבדו החליק שלוש פעמים, אחת מהן מול הבעיטה לשער של למפארד. מצב הדשא הרעוע גרם לעוויתות המוניות על המגרש כבר החל מהדקה ה-65.

3. כריסטיאנו רונאלדו. איך הוא יכול? במשחק כזה? על ההחטאה של הפנדל הוא ישלם. לחבריו, שהוציאו את הערמונים מהאש עבורו, ולאוהדים, בעוד שנה לפחות של משחק בקבוצה. את הגמר הבא הוא חייב לנצח בזכות ולא בחסד.

4. אברם גרנט. כי העתיד שלו לא ברור, ובמשחק התברר למה. לצ'לסי לא היתה תכנית, לא משחק התקפה מאורגן, לא דרכי פעולה מוסכמות. הגדולה שלו היתה במתן חופש פעולה לכוכביו, אבל אתמול זה נראה לפרקים כאובדן דרך. השער של צ'לסי היה מקרי והגיע משתי הרחקות לא מוצלחות של הגנת יונייטד. מתוך 25 בעיטות של צ'לסי לשער, רק אחת היתה למסגרת, ונכנסה. עוד שתיים היו למשקוף ולקורה. במקרה. לקראת סוף המחצית הראשונה הגיעו פי שניים יותר מסירות של יונייטד ליעדן מאשר אצל צ'לסי. לפני כל בעיטת עונשין נערכו דיונים אצל שחקני צ'לסי, מי יבעט ואיך - ללא היררכיה ברורה. כל אלה הם תוצאה של חוסר אימון, אימונים לא יעילים או לא מוצלחים.

גרנט גם הוציא את מאלודה וג'ו קול החלשים יותר מדי מאוחר. כי בעיטות קדימה לעבר דרוגבה זו לא שיטת משחק. הגדיל לומר מתיאס זאמר, שאחראי בין השאר על הכשרת מאמנים בגרמניה: "זה ניצחון למאמנים, להמשכיות ולעבודה יסודית". רוצה לומר - לפרגוסון יש את זה, לגרנט לא.

5. צ'לסי. כי הפסד זה הפסד, ובספרי הסטטיסטיקה זו רק הערת אגב, שהפסדת בפנדלים. וכי מועדון ששולח איש עסקים מפוקפק כמו המנכ"ל פיטר קניון להוביל את הקבוצה לקבל מדליה, חסר לו משהו בהשוואה למועדון ששולח את אגדת העבר בובי צ'רלטון בראש הקבוצה, 50 שנה אחרי אסון מינכן.