השופט הפורש שלי טימן: "בפרקליטות תפרו לי תיק. שנאו אותי שם שנאת מוות"

הבית > ברחוב שינקין שוקק החיים, בלב הבוהמה התל-אביבית. מיקום הדירה, ברחוב שמשך אליו אמנים צעירים ואנשי רוח, מסגיר את אהבתם של בעליה לתרבות האורבנית הצעירה והחופשית, וגם את תולדותיו של טימן. טימן הוא אמן ושחקן בנפשו. הוא גדל בצפון ת"א באותה שכונה עם אילנה רובינא, אריק איינשטיין ואמנים אחרים. עד גיל 27 הוא שיחק בעצמו בהצגות ב"הבימה", בסרטים, בתיאטרון לילדים ועוד. לכן, על אף שבשלושת העשורים האחרונים כיהן כשופט, המיקום "הרועש" שבו בחר להתגורר אינו מפתיע. "אני עירוני בדם", אומר טימן, 64, בהתלהבות נערית. "גדלתי בצנטרום של הפיילה על ברכיהם של כל היוצרים באותה תקופה, ואהבתי את זה". כשטימן עומד על המרפסת הקטנה של הדירה, ומשקיף לעבר העיר שהוא אוהב, עיניו נוצצות. נדמה שהוא אינו שומע את צפירות המכוניות ורעשי הרחוב, ואינו מריח את הערפיח. הוא רואה בעיני רוחו את תל-אביב הקטנה של ילדותו, עם העצים הירוקים שעליהם טיפס, בורות החול שבהם שיחק, המגרשים הריקים, והנוף הפתוח אל הים.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי וגדלתי במרכז תל-אביב. בגורדון 29, באמצע הגיגית, מול תיאטרון הבימה. לאט-לאט זה הפך לצפון תל-אביב. אבי, יעקב טימן, היה שחקן, כוכב, וגם פזמונאי. הוא היה מאושיות התיאטרון העברי והסאטירי במיוחד, אבל בשבילי הוא היה חבר ואדם מקסים ונערץ. הוא ייסד את תיאטרון 'המטאטא', שהציג באולם 'בית העם'. המסלול הקבוע שלי לאורך ילדותי היה מרחוב גורדון ל'בית העם' ובחזרה. אמי הייתה גננת, אבל כשהכירה את אבי והבינה שהוא עובד רק בלילות, עזבה את המקצוע ועבדה עם אבי. הם עבדו בלילה ב'מטאטא' וישנו כל הבוקר. אני נסעתי לגן, מגיל פיצפיץ, לבדי באוטובוס בקו 4.

"השכונה שלי הייתה שכונה תל-אביבית אופיינית, שהיו בה מגרשים פנויים וגם רחוב לא סלול עם חול, שבו שקעו מכוניות. אפשר היה לטפס על עצים, לעשות בתים סודיים וסוכות, ולעבור מחצר לחצר. הסביבה הזאת הייתה מלאה באמנים. בבניין שלנו גרו אבא של אריק איינשטיין ואריק, ומולנו גרה אילנה רובינא, שהייתה מיודדת עם הוריי.

"נולדתי ב-44' אל תוך המדינה שבדרך וגדלתי בתקופת הצנע, שהייתה קשה לכולם ולמשפחת שחקנים בוודאי. כסף לא היה, אבל האווירה הייתה כזאת שגם לא היו עשירים מופלגים. כך שלא היה במי לקנא. כולם הלכו עם מכנסי חאקי ואת הצעצועים קיבלתי בירושה או בניתי בעצמי מעץ. היינו נורא צנועים. נוסטלגית זו תקופה נהדרת. על אף שכסף לא היה, היה כיף.

"הוריי היו תמיד בחברה של אינטלקטואלים רוסים, ואני גדלתי על ברכיהם של כל היוצרים באותה תקופה. כשהוריי היו מארחים בבית בשישי, כולם דיברו על טולסטוי, ושרו שירים עם גיטרה. בין האנשים שעל ברכיהם ישבתי היו אלכסנדר פן ונתן אלתרמן. כשהוא לא ישב בבית-קפה ושתה, הוא היה אצלנו בבית.

"בעצם נולדתי אל הבמה, וראיתי בבירור את דרכי כשחקן. הייתי שחקן מבטן ומלידה. מגיל בית-ספר יסודי הבאתי הביתה כסף. בגיל 5 כבר צילמו אותי ליחידת הסרטה צבאית. אחר-כך שיחקתי בהצגות בבית-הספר ובתסכיתים למבוגרים ברדיו. קיבלתי 25 לירות לתסכית, ונתתי את הכסף להוריי, כי היינו במצב לא טוב. ללמוד לא אהבתי. אהבתי לקרוא ספרים. חשבון עד היום אינני יודע, לכן יש לי כל מיני מספרים מוזרים של שנות מאסר בגזרי-הדין. אני פשוט לא יודע לספור. הציונים שלי לא היו בשמיים. לא הייתה התאמה בין האינטליגנציה לציונים שלי.

"בגיל הגיוס עברתי בלשכת הגיוס מבדקי קצונה וטיס ראשוניים, והצלחתי בכולם. אבל רציתי לשרת ב'להקת פיקוד צפון' עם חברים שלי קובי אושרת וגדי יגיל. אחרי הרבה מאמצים מצידי, ראו שאין לי מוטיבציה להיות טייס, אז ויתרו עלי. לימים נעשיתי טייס פרטי. בסוף הגעתי ל'להקת השריון', ובגלל המצב הכלכלי הקשה של משפחתי קיבלתי אישור לעשות גם חלטורות, להופיע בהצגות לפרנסתה".

משפטים > "בשביעית בערך הכרתי את אשתי עפרה, שמלווה אותי מאז ועד היום. אביה, עו"ד נחמיה סלומון, היה אחד משני השותפים הבכירים במשרד עוה"ד ש. הורוביץ ושות', שקיבל אז את אמנון גולדנברג לשורותיו. כשאני ועפרה ביקשנו להתחתן, אביה אמר שאת הבת שלו הוא לא נותן לשחקן. זה שינה את מהלך חיי. כשאני קורא על השחקן אריאל פורמן ועל בן-דודי עודד תאומי, שחיים במצוקה כלכלית קשה, אני יודע שאלמלא הקביעה הזו של חמי, גם אני הייתי היום רעב ללחם. הוא צדק.

"אז על אף שזה לא משך אותי בכלל החלטתי ללמוד משפטים. אמרתי 'אלמד משפטים ואחר-כך אעשה מה שאני רוצה'. שיהיה מקצוע ביד. בלטתי במחזור שלי, כי הייתי בחבורה שעשתה הרבה רוח וצלצולים. אבל לא אהבתי וגם לא הצטיינתי בלימודים. רחוק מזה. כשנעשיתי עורך-דין, ואחר-כך שופט זה ממש לא הפריע לי. הלימודים הם לא העיקר.

כשסיימתי את התואר התמחיתי במשרד הורוביץ. במקביל חילטרתי-הופעתי, עד שקיבלתי רישיון עריכת-דין. עו"ד אמנון גולדנברג אימץ אותי. הרעיון של חותני היה, שכאשר הוא יפרוש הוא ישאיר לי כמה אחוזים קטנים במשרד וימסור לאחרים את השאר. הורוביץ היה אז משרד קטן והיו המון אינטריגות בין השותפים. אחד השותפים התנגד שאקבל את המניות של חותני, ואיים לפרוש. בזמנו הם לא היו מוכנים לצרף עוד שותף. חמי כעס מאוד, ופרש משם בכעס גדול.

"מנהל המשרד, שהיה חבר שלי, אמר לי 'תשמע, אתה לא תחזיק מעמד במקום הזה, צריך מרפקים, זאת מאורת נחשים. לך תפתח לך משרד ואנחנו נעזור לך'. והוא באמת עזר לי. הוא הביא לי רהיטים ישנים של המשרד, וסייע ככל שהיה יכול. גם אמנון גולדנברג עזר לי. המשרד העביר אלי תיקים קטנים שהפכו לגדולים, כי אנשים היו מבסוטים מהשירות שלי, וזאת הייתה תחילת הקריירה שלי. במקביל, התחלתי להסתדר סוף-סוף גם מבחינה כלכלית".

שפיטה > "מילדות הייתי דון קישוט ואהבתי צדק, אבל לא חשבתי להיות שופט. כעורך-דין השתדלתי לא להופיע בבית משפט כי הרגשי שזה בזבוז זמן. אתה מחכה ומחכה ומחכה וצדק לא נעשה. רציתי לתקן עולם, אבל מצד שני ידעתי ששופטים מקבלים משכורת אבסורדית, של 1,500 שקל, ואני הייתי צריך לפרנס משפחה. ובאמת, כשמוניתי לשפיטה אכלנו את כל הכסף שאגרתי בזמן עריכת-הדין. הגענו למצב שמכרנו את האוטו של אשתי, עברנו דירה מתל-אביב לכפר-סבא, ולאט לאט התפרקנו מרכוש.

"אבל מה ששבר אותי לחלוטין כעורך-דין והוביל אותי לשפיטה, היה תיק שעבדתי עליו, שבו שופטת שהגענו אליה לדיון הוכחות, עם עדים מומחים, דחתה את הדיון בשמונה חודשים, כי לא היה לה כוח לשמוע אותו. באותו רגע קיבלתי התקף חרדה. חשבתי שזה התקף-לב, והלקוח לקח אותי לאיכילוב. שם אמרו לי שזה רק מתח ושחררו אותי. הסיפור הזה הוביל אותי לשפיטה. רציתי שמקרים כאלה לא יחזרו. ובאמת, הייתי שריף בית משפט. פתרתי בעיות מחוץ לפרוטוקול, וניסיתי לסייע למתדיינים, אבל נלחמתי בטחנות רוח. כתבתי על מינהל בתי-המשפט דברים איומים ונוראיים. היו לי רעיונות לשיפור, אבל לא קרה עם זה כלום.

"תמיד הייתי אאוטסיידר, גם בעיני שופטים וגם בעיני המערכת. נחשבתי לאיש מערכת מבחינה זאת שהייתי אידיאליסט, ראיתי בזה שליחות ואיש לא האמין שאפרוש לפני הזמן. אבל בסוף אמרתי לעצמי 'עד מתי אהיה הילד ששם את האצבע בסכר'. עם ההנהלה, פרט לתקופה קצרה שבה דן ארבל היה מנהל בתי המשפט, אהב אותי ונתן לי גיבוי, לא הייתי מקושר, וזה עיכב אותי. אחרי ארבע שנות שיפוט בבית משפט השלום, לשכת עורכי-הדין הציעה אותי כמועמד לבית המשפט המחוזי, אבל רק אחרי 14 שנים קידמו אותי.

"אף פעם לא התחברתי, ולא הייתי מוכן להתחבר עם פוליטיקאים. דוד ליבאי נתן לי מחמאות, וחשבתי שכשהוא יהיה שר המשפטים הוא יתמוך בי, כי אני איישם את הליברליזם וכל הדברים שהוא דגל בהם. אבל הוא חיכה לראות מה שמגר יעשה.

* מה עשה אז שמגר?

שמגר לא התנגד לי, אבל גם לא היה חסיד שלי, כי לא הייתי זריז. לא הייתי מחסל תיקים. שרי משפטים, גם כאלה שאהבו אותי, לא דחפו, אלא חיכו לשמגר. הוא לא היה צריך לעשות כלום, פשוט לא התייחס, ועבר הלאה למועמדים הבאים. בכל זאת הגעתי בסוף למחוזי".

פרו-נאשמים > "התאהבתי בתחום הפלילי. שם הייתה הדרמה האמיתית, והרגשתי שאני יכול לעשות צדק כמו שאני רוצה. משום-מה יצא לי שם של שופט דומיננטי לטובת נאשמים. נכון, שמתוך 0.003% של זיכויים בישראל יש לי חלק, אבל אני לא הייתי פרו-נאשמים, פשוט התנהגתי לנאשמים כאל בני-אדם. אני ידוע, וזה יגיד לך כל עורך-דין, כשופט שלאחר הרשעה מטיל עונשים כבדים מאוד. כשאני משוכנע, העונשים שלי אינם קלים. אבל אני עדיין הוגן.

"כשהופיע בפני נאשם שלא היה עצור, וביקשתי ממנו 'מר כהן תיגש בבקשה לדוכן', אחת מהשופטות לצידי אמרה לי 'תזכור שהוא הנאשם', ואז עורך-הדין שלו מיד אמר 'אבל הוא גם מר כהן'. זה אני. כל המשפטים שלי שהיו בהם אנשים מסוכנים מאוד, התחילו בכך שהביאו את כל היס"מ והימ"מ עם רובים לאולם, אחר-כך הקטינו את המספר, ובישיבה השלישית באו אותם נאשמים מסוכנים אמרו 'בוקר טוב, אדוני השופט' והתיישבו. עוד לא זיכיתי אותם, לא עשיתי דבר, אבל היה שקט באולם. פשוט משום שאני מתייחס אליהם כאל חפים מפשע וכאל בני-אדם. מגיע להם. אחר-כך ייכנסו לבית-סוהר או יזוכו. זאת הגישה שלי. קראתי לכל הפרקליטים בשמות הפרטיים, והתייחסתי לנאשמים כחפים מפשע עד ההרשעה, זה עשה אווירה טובה באולם".

הפרישה > "בפרקליטות שנאו אותי שנאת מוות בגלל החלטות שנתתי נגדם ובגלל שהם החליטו שאני לטובת הנאשמים כנראה, ושהגישה שלי ליברלית מדי, אבל לא עשו לי דבר עד לפני שנה בערך. בינואר לפני שנה ומשהו כתבתי מכתב לנשיא בית המשפט המחוזי, אורי גורן, ולסגנית הנשיא לעניינים פליליים, שבו ציינתי שקיבלתי מידע ממקור מוסמך, שתופרים לי תיק בשתי הפרקליטויות, בתל-אביב ובמרכז. הנשיא ענה לי שהוא לא יודע על זה דבר, אבל צריך לעקוב".

* מה זה נקרא תופרים תיק?

"מחפשים אותי. אני לא ידעתי איפה יחפשו, מה יעשו. הם הרי לא יכולים לתפוס אותי בשוחד או משהו כזה, כי מעולם לא סטיתי מהדרך, אבל בכל זאת הרגשתי נורא.

"המקור לכעס ולשנאה כלפיי היו שני תיקים. האחד, תיק שמכונה 'בני הדייג', שלמיטב ידיעתי לבני הדייג לא היה שם יד ורגל, שבו הרגשנו (שופטי ההרכב בתיק, א' ל'-ו') שפרקליטות מכובדות רימו אותנו, וגם כתבנו את זה בהחלטות שלנו. נתנו כמה החלטות שלא נראו לפרקליטות, ואז הם התחילו עם השמצות נגדי. השני, התיק של האחים אוחנה, שבפרקליטות החליטו שניהולו על-ידי פוגע בהם פגיעה מוראלית ואישית, והחלו להתלונן שאנחנו מתנכלים להם. פתאום כולם התלוננו עלי. גם ערן שנדר, שכתבתי עליו ביקורת חמורה באחד התיקים שלי, כשהוא היה ראש מח"ש, וכמעט גרמתי לכך שלא ימונה לפרקליטות המדינה, הודה שהוא פנה לגורן ודיבר עלי. הוא לא שוכח לי את מה שכתבתי עליו. הכול במערכת הזאת אישי.

"פתאום יושבים אצלי באולם יהושע (שוקי) למברגר, אסנת מנדל, ונדמה לי שגם ערן שנדר, כדי לבדוק אותי בזמן הדיון, כי אני מתנכל לפרקליטות. ממש הרגשה נהדרת. אבל הפרקליטות לא הטרידה אותי. הם ברוגז איתי, אז מה? השיא היה מה שקרה במערכת שלי. מה ששבר אותי היה פרסום ידיעה בעיתון שבה נכתב ש'גורן התייאש מניהול התיק של אוחנה על-ידי השופט טימן, והעביר את העניין לגישור'. דרשתי התנצלות מגורן באמצעי התקשורת, כי אני שמעתי את התיק הזה במיומנות מיום ליום, גם על חשבון תיקים אחרים, אבל לא קיבלתי שום מענה. שום דבר. המערכת שותקת, ואני נשאר עם הכתבה ועם התמונה שלי, שהשופט גורן התייאש ממני, ועם המצב שהפרקליטות חוגגת עליו.

"ואז התחילו פרסומים רשמיים של קציני משטרה ומקורות בפרקליטות שמשמיצים אותי ללא הפסקה, והיו שמועות עוד יותר גרועות, שהנאשמים בתיק אוחנה משלמים לי כסף, או שאני מפחד מהם, כאילו שאי פעם פחדתי מנאשמים. אני התעסקתי עם אנשים הרבה יותר מסוכנים, אז אלה שטויות במיץ עגבניות. בינתיים, הקצינים שנחקרו על דוכן העדים אמרו 'חוקרים אותנו כבר שעות ללא הצדקה, וזאת חוצפה איך שהשופט טימן מנהל את התיק', וכל מיני דברים כאלה, ומשמיצים ואומרים שאני נוטה לטובת הנאשמים, ואין לי גב.

"התייעצתי עם חבר מחוץ למערכת, והוא מיד אמר לי 'הבריאות שלך שווה יותר מהכול. אתה מודיע היום שאתה עוזב'. ויתרתי על 9 חודשי שבתון, אספתי את כל החופשות שמגיעות לי, והודעתי על פרישה. היום אני מאושר שעשיתי את הצעד הזה".

המערכת > "נשאר לי טעם רע בפה כשפרשתי. התראיינתי לכתבה אחרי שפרשתי, ואחת הכותרות בה הייתה 'יש שופטים שאינם מכירים את המילה זיכוי'. זה חולל מהומה, אנשים נעלבו ממני בצורה שלא תיאמן. אם קודם הייתי בשבילם אוויר, עכשיו נעשיתי אויב. שתי שופטות כתבו לי מכתב כעוס, ואני כתבתי להן תשובה מאוד-מאוד חריפה. אמרתי 'למה שאהיה נחמד אם המערכת ואנשיה, לא היו נחמדים איתי ועם עוד שופטים'. אדם יכול למות שם, להיות חולה, ואיש לא ישים לב. לא דואגים לאנשים במערכת. נשרפת לשופט מכונית או שהוא נמצא תחת איום, זה לא מעניין איש. יש שופטים שעדיין כועסים עליי בגלל מה שאמרתי. היום, כשאני צריך למסור חומר שכתבתי בבית משפט, פסקי-דין שאני עוד מסיים לכתוב, אני עושה את זה רק בלילה, כדי לא לפגוש שופטים.

"במהלך כהונתי עשיתי המון דברים שהכעיסו אנשים. מצד אחד, אני משוויץ על זה שניסיתי למצוא את הצדק, ומצד שני אני טמבל. כתבתי והתרעתי וניסיתי לחשוף בעיות, ובדרך עשיתי לעצמי אויבים. כתבתי לכל מוסדות הממשלה ולכל מיני מקומות, ולא קיבלתי תשובות. כתבתי בלי לעשות חשבון איך זה יפגע בי, ובכל זאת אני לא מצטער לרגע".

* היית מגיע רחוק יותר אם היית נוהג אחרת?

"כן. אבל אני לא מצטער. אני שלם עם עצמי. יותר חשוב לי מה אני מרגיש ומה אני עושה. אני לא עושה חשבון, וזה חוזר אלי. בסוף, זה גרם לי לפרוש ואושיות המשפט לא הזדעזעו. אבל אני את שלי עשיתי יותר מרבע מאה. 27 שנים שרתתי את המדינה, את המערכת, ועשיתי מה שאני מרגיש".

* ובכל זאת, לא שאפת להגיע לעליון?

"אני לא סתם פקיד. יש לי שאיפות והשיא אצלנו במערכת הוא להיות בבית המשפט העליון. אבל כיוון שלא הייתי שייך לשום מגדר או מגזר (אני לא אישה או ספרדי וכדומה), וכיוון שאיני משויך מפלגתית לשום מקום ואין לי אנשים שדוחפים אותי, הבנתי שאין לי סיכוי. אני לא רוצה להשמיץ איש, אבל אני חושב שיש אנשים מתאימים לבית המשפט העליון שלא יושבים שם, כמו שאני חושב, בענווה גדולה, שאני מתאים יותר מאחרים שחושבים באופן מרובע מבחינת רוחב המחשבה וההתנהגות הציבורית. בכל מקרה, לא ראיתי את זה כדבר אפשרי. זה היה חסום.

"מעבר לזה, זה גם פחות עניין אותי מאשר לשבת עם האנשים במחוזי, ולהיות בלב האקשן, וזו גם עבודה מטורפת ובלתי אפשרית. זה היה מאוד מחמיא לי אם הייתי מועמד, כי זה היה נותן לי טפיחה על השכם, וגם בעיני הציבור זה מין אות כבוד, אבל לא הייתי רוצה להיבחר".

חונטת השופטים > "אין לי כמעט חברים בין השופטים. יש כאלה שאתה מתחבר איתם מחוץ למערכת, והם נעשים שופטים או כמה שופטים בודדים שהם חברים אמיתיים. אבל יש חבורות שמתכנסות לרכילות בהפסקות, מה שמאריך מאוד את ההפסקות של השופטים. יש שני חוגים של בנות בבית המשפט המחוזי, מעגלי רכילות, ולבנים יש את החונטה, שייסד אמנון סטרשנוב. כל שופט שהיה בצבא אלוף-משנה או בדרגה גבוהה אחרת, ולא משנה אם אוהבים אותו או לא, מצטרף לחונטה שמתכנסת בכל יום שלישי ב-11 בבית המשפט המחוזי. השופטים רצים לשם כמו מטורפים, מפסיקים את הדיון ורצים לישיבת החונטה.

פנאי > "התחלתי לחיות מחדש אחרי שפרשתי, ומשום מה עדיין אין לי פנאי. אני מאוד עסוק, בעבודה כמרצה ובכלל. כשאני פנוי, אז במקום הראשון אצלי נמצא התיאטרון. אני רואה את כל ההצגות בארץ, וכשאני בניו-יורק אני רואה הצגות בברודוויי כמעט מדי ערב. כשבתנו עשתה תואר שני באמנות בלונדון הייתה לי הזדמנות לנסוע לשם שלוש פעמים ולראות הצגות. זאת האהבה הגדולה שלי. אני הולך גם לקונצרטים ולסרטים מדי פעם, אבל הרבה פחות מהצגות".

ספרים > "כרגע קורא ספר שקיבלתי במתנה 'אפלטון ואתון נכנסים לבר'. זה ספר של פילוסופיה שמועברת באמצעות בדיחות. אני אוהב ספרי פילוסופיה, ספרים שיש בהם שילוב של ציניות והומור, כמו ברנשים וחתיכות, וספרי מתח עם מבנה דרמטי. בצד אני מחזיק גם ספרי ג'ון גרישם לנסיעות ולחופשות".

תחביבים > "אני אוהב להסתכל על אנשים. אני יכול לעמוד שעות ברחוב, להסתכל על אנשים ולנחש מה הם עושים. זה גם עובד הפוך. יש לי פרצוף של מודיעין. אנשים נטפלים אלי ואיפה שאני לא אהיה בעולם, אנשים שואלים אותי איך להגיע למקום מסוים ומה לעשות. אני אדם של אנשים. אפשר לקרוא לזה הובי, לאהבה לאנשים".

ספורט > "לא סובל ספורט, אבל כשהתחלתי לעשות דיאטה נרשמתי למכון כושר בעל כורחי. פעם הייתי אוכל בלי חשבון, אבל באיזשהו שלב אשתי אמרה לי 'די, צריך לחשוב על הבריאות'. אנחנו מוזמנים לבתי-קפה ולאירועים וקשה לעשות דיאטה בצורה הזאת, לכן יש לי מאמן אישי פעמיים בשבוע. אני גם הולך הרבה ברגל, ברחבי תל-אביב. להצגות אני אוהב ללכת ברגל, ובכלל אני אוהב לטייל בעיר".

טלוויזיה > "לא רואה טלוויזיה בכלל. גם לא חדשות. אני מתעדכן באינטרנט. אני מוכן ללכת לסרט הרפתקאות בקולנוע כמו ג'יימס בונד, אבל אני לא אוהב לראות סרטים בטלוויזיה. טלוויזיה לא מדברת אלי".

היפוכונדריות > "אני היפוכונדר אמיתי. אני כל הזמן עומד למות, רק עוד לא גילו את המחלה שלי. כשישבתי בהרכב עם אמנון סטרשנוב, השופט זאב המר התלונן על כאבי גב ואני התלוננתי על 'סרטן בעין'. אמנון היה אומר לי: 'אני נורא מצטער לאכזב אותך, אבל יש לך רק שעורה'. אצלי יש סרטן האוזן וסרטן העין וסרטן הרגל. אין לי אף פעם זמן, אבל אני חייב ללכת לבדיקות תקופתיות כדי להירגע. ובסוף בלי עין הרע, אספתי 762 ימי מחלה שלא ניצלתי".

בעוד 10 שנים > "אני לא מאמין שאחיה עוד 10 שנים, כי אני היפוכונדר. אם אני אחיה, דבר שבכלל לא בטוח, אני רואה את עצמי נח מכל הפעילויות והעבודה, ואולי מכהן כחבר בדירקטוריונים של תרבות. אתעסק רק בתרבות. אני גם רואה את עצמי מטייל, קורא ספרים, רואה תיאטרון, ולא עובד".

לא יודעים עליי > "שאני ביישן וחששן, למרות מה שאני משדר. שחקן-ביישן, שאילולא התפקיד שלי הייתי נחבא אל הכלים. אני מפחד לדבר בטלפון לדוגמה. אני לא עונה לטלפון, שאחרים יענו, אני אוהב לדבר ישיר, לא בטלפון. אני גם מתבלבל בטלפון, ומעדיף לכתוב מייל. אני מתבטא בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה, במיוחד כשאני מתרגש, או כשאני צריך לדרוש את מה שמגיע לי".

רזומה > שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב (בדימוס) שלי טימן (64), נולד ומתגורר בתל-אביב. נשוי לעופרה ואב ל-3 בנות * בנו של השחקן יעקב טימן, ממייסדי התיאטרון העברי בישראל * כיהן כראש הרכב פלילי שדן בתיקים מפורסמים רבים, בהם תיקי הריגול של נחום מנבר, טלי פחימה וסטיבן סמירק, וכן התיק המשני של האחים יגאל וחגי עמיר, והרשעת שלמה נור באינוס ובחטיפת מיס עולם, לינור אברג'יל * נחשב לשופט פרו-סנגורי ש"נותן הצגה" באולם * באוקטובר 2007, לאחר 27 שנות שפיטה פרש מהשיפוט. פרישה שלוותה בביקורת על מערכת המשפט, ועוררה הדים רבים.

תגובות

בתגובה לדבריו של טימן מסר דובר משרד המשפטים, בשם הפרקליטות, כי "הטענות המוטחות בפרקליטויות הינן חסרות-שחר במישור העובדתי, ולסיבות שהביאו את הדובר להשמיען - איננו מוצאים הסבר בתחום המקצועי-משפטי המוכר לנו".

מדוברות בתי המשפט נמסר, כי "מערכת בתי המשפט נוקטת בכל המצעים שהיא מונחית בהם על-ידי גורמי הביטחון להגנה על שופטים, ומשקיעה בדבר משאבים ומאמצים רבים".