ביקורת תיאטרון: איי דונט לייק מייק

יסלחו לי מעריציו של הזמר, שאומנם שר יפה מאוד את "לס מואה טמה" ועוד מתי מעט שירים, אבל לא האיש, לא זמרתו, ולא סיפור חייו הקצרים חשובים, משמעותיים או מעניינים דיים כדי להעלותם שוב ושוב עלי במה.

אז נכון, כוכבים שנקטפים בדמי ימיהם, בין במו ידיהם ובין אם לאו, כמו זוהר ארגוב, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, ג'יימס דין - הופכים על-ידינו למיתוסים. אבל זה לא קשור בהכרח לאישיותם או לכישרונם אלא בעיקר למותם בעודם צעירים, כלומר - למות הנעורים ולאובדן נעורינו. יחד עם זאת יש מבין אלו, וכך הם אלו שהוזכרו כאן ברשימה, שכישרונם והשפעתם על חיינו היו מספיק גדולים ומשמעותיים, שהם ראויים אכן לזיכרון, ואולי גם להערצה. אבל עם כל החיבה למייק ברנט, זה לא המקרה.

ההערצה הקיימת והנמשכת למייק ברנט שייכת, דומני, לתחום התת-תרבות הקאלטי, הטראשי, או איך שלא קוראים לזה, זה המפרנס גם את הערצה המוזרה לתחרות האירוויזיון ושיריה. כי מעבר לזה אין בשיריו ובחייו הקצרים של ברנט מה שיפרנס לא הערצה ולא הצגה.

דבר אחד בכל זאת יש, ואלו כמובן השירים, אם כי במקרה של ברנט המוצלחים שבהם ממש מועטים. אבל אם מוסיפים להם כמה שירים משל אחרים, כמו למשל "רוק בבית הסוהר" של אלביס ששר בהצגה ברנט הצעיר כשהוא נקלע למעצר משטרתי, אפשר אולי להרכיב מזה מחזה מוזיקלי שיחזיק איזה שעתיים ומשהו.

הבעיה היא אכן שמסביב לשירים צריך למלא את ההצגה גם בקצת תוכן. ומאחר שחייו הממשיים של מייק ברנט היו, הבה נודה על האמת, ריקים מכל תוכן, מולאו חייו הבימתיים בטיט ותבן ושליכטות של קלישאות. ודומה שאין ולו קלישאה אחת ב"ספר הקלישאות הישראלי השלם והמלא", למן האמא הפולנייה ועד לצרפתי ההומו, שההצגה הזאת דילגה עליה ברצף של מערכונים, שנראה כאילו הוצאו כולם מהבוידעם העבש של הלהקות הצבאיות של שנות ה-50.

וככה בהצגה הזאת כל הנשים, חוץ מהאימא, הן זונות, או במקצוען או בנשמתן. והצרפתים הם הומואים. וניצולי השואה חוזרים ומוחתמים ומוכתמים כאן כמשוגעים או כרשעים, ממש כמו בשנות ה-50 הנוראות ההן, שנדמה היה כבר שהן מאחורינו.

מאחר שמדובר בזמר ובסיפור חלולים, מצאו להם יוצרי ההצגה, המחזאי ענבר והבמאי לווינסון, במה למלא את החלל - בשואה, שמשחקת ב"מייק" את התפקיד הראשי, בהיותה כאן גם הסיבה להצלחתו וגם הגורם למותו של ברנט. זה מתחיל במישמש השואתי האסקימו-לימוני של הורים ניצולים שלא רוצים שהבן שלהם יילך לצבא, ממשיך לאמרגן היהודי שהשואה שממנה ניצל משמשת לו כמוטביציה גם לדפוק את הגויים ולזיין את הגויות וגם להרוס ולהרוג את מוישלה הקטן שלנו מחיפה.

אבל השיא הקיטשי המבחיל של ניצול וזילות השואה מתרחש על הבמה בעת הופעה לכאורה של מייק ברנט באיצטדיון בגרמניה, שם הוא נתקף לפתע בחולשה פוסט-טראומתית, שבה הוא הוזה, והצופים איתו, במופע צלליות של תמצית הפורנוגרפיה נצלנית השואה - קצין נאצי מנסר פקודות בעוד ילדה קטנה שרה ורוקדת בפולנית. והקהל מתבקש, ואף נענה, לשיר עם מייק ברנט הדואב ולהציל את המופע.

דבר תועבה שכזה לא נראה, דומני, מעולם על בימותינו. מאכל פיגולים בימתי שכזה עדיין לא נכתב, בקלשון קלגסים מקבסת שכזו, כל-כך עמוק אל קיבתנו ונפשנו. וכל השומע ירחק מ"מייק" כמו מאש התופת.