צורה לנו : על ההפרדה בין אמנות לעיצוב ועל הדרך (החסומה) בין הסטודיו למוזיאונים

בגלריה לעיצוב בשנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב, נפגשים שני מעצבים גרפיים, דן ריזינגר ופרופ' ירום ורדימון. הראשון הוא "הבן הבכור" של העיצוב הישראלי וראשון חתני פרס ישראל בתחום, בשנת 1998. השני, צעיר ממנו בחצי דור, ממובילי ענף העיצוב הגרפי, ראש הפקולטה לעיצוב בשנקר ואחרון חתני פרס ישראל בתחום זה, בשנת 2007. האירוע: פתיחת תערוכה של ריזינגר שאצר ורדימון, לרגל שנת ה-60 למדינה. מדובר במיני-רטרוספקטיבה ובה אך ורק לוחות שנה - אחד המוצרים שפיתח ריזינגר לדרגת אמנות גבוהה ומורכבת במיוחד.

במקום מוצגות עבודות משנות ה-60 ועד הזמן האחרון, אולם לא נוסטלגיה עולה מהקירות ומשולחנות התצוגה, אלא תחושה של צלילות ורעננות. בשיחה הוא מעדיף להאריך, אבל "בעבודתי אני אמן הצמצום", מעיד ריזינגר על היכולת לבטא רעיונות סבוכים ורבדים של עומק, מסרים ואידיאולוגיה, במוצר גרפי פעוט כמו לוגו של מוסד או חברה, או בפריט "שטוח" כמו לוח שנה. לוחות שנה, שבעבר היו כלי תדמיתי ראשון במעלה בשירות חברות, איבדו ממעמדם בשנים האחרונות, והתערוכה מציעה כיוון חשיבה ישן-חדש, על אפשרויות שעוד לא מוצו.

לוחות רב-שכבתיים, משחקיים, "אובייקט" שהוא יותר מתמונה על הקיר או על השולחן, נראים כאילו הקדימו את זמנם מבחינה טכנולוגית ורעיונית. "בכל עבודה יש טכנולוגיה מאוד מדויקת. הכול מותאם ללקוח - לפי החזון של החברה והמסרים שלה. הלוחות האלה היו ביטוי להעזה וחדשנות", אומר ריזינגר, ומסביר איך יצר עבור אל-על בשנות ה-60 לוח שבו חיתוכי נייר והוא מבטא "ארכיאולוגיה" של אירועים בהיסטוריה של ארץ ישראל.

לוחות שנה שיצר לחברת ישקר משנות ה-70, אז חברה קטנה ואלמונית, יצאו לרחבי העולם והביאו משם לקוחות בלתי צפויים. "מרצדס העולמית 'גילתה' את ישקר בזכות לוחות השנה האלה. הרעיון של לוחות חיתוך עבור חברה שמייצרת להבים לתעשייה - זה מיתוג ותקשורת".

בכוונה בחר האוצר, ורדימון, שלא לארגן את התערוכה על-פי סדר כרונולוגי, אלא ליצור בחלל הקטן מוקדי עניין והפתעות, ששיאם בקיר שלם של לוח-עד צבעוני ורב צורות. פריט על-זמני שעיצב ריזינגר ב-1985 בהזמנת ה-MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.

היום מגלה ריזינגר, שכבר כשהזמינו ממנו את העבודה היה ספק אם תצא לפועל: "המוזיאון נהג להזמין בכל שנה לוח שנה מאמנים בינלאומיים. פנו אלי אחרי שראו עבודות עיצוב ולוחות שנה שעשיתי. אבל באמצע הישיבה לתכנון המוצר נכנסה הממונה על התקציבים של המוזיאון ואמרה 'אולי זה לא כדאי, כל שנה אנחנו מוציאים לוחות והם נמכרים במשך חודשיים, ואחר-ך אנחנו נתקעים עם מלאי גדול'. אני כבר ראיתי איך אני מפסיד את ההזדמנות ומיד אמרתי: 'אעשה לכם קלנדר רב-שנתי', כזה שלא צריך לזרוק אותו".

בתוך שבוע הגיש ריזינגר את הסקיצה שלו, והתוצאה נמכרה בהצלחה במשך שמונה שנים. בין היתר כיוון שמדובר בפריט שימושי שהוא גם "צעצוע מנהלים", שהקדים את זמנו. הלוח מורכב משישה גיליונות רבועים דו-צדדיים בצבעים שונים, ועל גביהם חיתוכי "חלונות" היוצרים משחקי שכבות גיאומטריים, באלפי קומבינציות אפשריות. זוהי ככל הנראה אחת מפסגות התפוצה העולמית של עיצוב ישראלי, אך היום מדובר בפריט לאספנים.

למה הפסיקו למכור אותו?

"ייצרו אותו באלומיניום, אם כי בתערוכה הוא מוצג בפלסטיק. עלות ההפקה הייתה גבוהה ומחיר המכירה הכפיל את זה פי ארבעה. בהתחלה הלוח נמכר בסביבות 60 דולר, כשהמחיר התקרב עם הזמן לאזור ה-100 דולר החליטו להפסיק את הייצור".

אין נביא בארצו

החיתוכים בשכבות ובמשחקי צורות וצבעים הם אחד מסימני ההיכר של לוחות השנה בעיצובו של ריזינגר, ואת כרזת התערוכה עיצב ורדימון כמחווה לסגנון זה - כמעין לוח מספרים בשכבות המציצות זו מבעד לזו, המבטאות את ניסיון השנים וההצלחות שצבר האמן הוותיק. ריזינגר, יליד 1934, ניצול השואה שלמד בבצלאל בראשית שנות ה-50, הוא מפורצי הדרך ומניחי התשתית של העיצוב הגרפי בישראל. עבודותיו כוללות עיצוב סימנים מסחריים, לוגו ותדמית, עוד לפני שהיה שם לתוצרים אלה בז'רגון העסקי הישראלי.

עסקים היום מכירים יותר בחשיבות ה"לוק" והתדמית לשורת הרווח.

ורדימון: "עיצוב טוב אומר עסקים טובים. זה כבר דובר רבות, גם כאן בזמן האחרון. אבל בארץ חובת ההוכחה מונחת אצל המעצב בלבד. עדיין לא הוטמע הקשר בין המעצב כיועץ חשוב להיבטים עסקיים".

ריזינגר אחראי בין היתר ללוגו ההיסטורי של אל-על, הלוגו של טבע, טמבור, מוזיאון תל-אביב, דלק ולהקת בת שבע - כולם יצאו תחת ידו. חלקם נשמרו עד היום בדמותם המקורית וחלקם עברו "עדכונים", שכמה מהם מרתיחים אותו - כי נעשו תוך פגיעה בעקרונות העיצוב שהנחו את יוצרם. "בכל עבודה של עיצוב גרפי יש קונטקסט, סיפור ורקע. זה לא סתם צורה יפה". כאן נכנסת לדיון השאלה על זכויות היוצרים בעבודה עם חברות מסחריות, ולצדה השאלה על מעמדה של "יצירה" גרפית, שימושית, שאינה "אמנות" במובן המקובל.

בשיחה עמם, מדברים הן ריזינגר והן ורדימון על שני תהליכים מנוגדים שמתקיימים במקביל בשוק הישראלי: ההכרה בחשיבות העסקית של עיצוב כתורם ישיר להצלחה כלכלית, הולכת יד ביד עם זילות המקצוע וחשיבה שכל אחד יכול לעצב לוגו, או לפחות כל מי שיש לו פוטושופ.

כשהם למדו באקדמיה, ריזינגר בבצלאל וורדימון בלונדון, בשנות ה-60, עוד קראו לזה אמנות, היום זו תקשורת חזותית. ההוקרה שלה זכו שניהם, באמצעות פרס ישראל, אינה מביאה את עבודותיהם המרשימות לפתחם של המוזיאונים. ריזינגר הציג בשנתיים האחרונות חמש תערוכות ברחבי העולם, מוורשה ובודפשט ועד בייג'ין וטייפה. ספרים על עבודתו יצאו בסין וברוסיה, לצד תערוכות גדולות היקף, והם נלמדים באקדמיה.

למה לא בארץ?

ורדימון: "הסיבה היא כלכלית גרידא. ספרים לא ייצאו בשוק הקטן שלנו ללא מצנט שיממן אותם. גלריות לא מציגות ללא מימון. אין מצנטים לתחום העיצוב בארץ. אנחנו נחשבים לנותני שירות ולא לאמנים. למרות שבהחלטה להעניק פרס ישראל לעיצוב יש הכרה חשובה, עדיין החשיפה לקהל בארץ נדירה".

ורדימון היה ראשון להציג תערוכת יחיד בעיצוב גרפי במוזיאון ישראל, בשנות ה-70. אחריו הציג דוד טרטקובר (אף הוא חתן פרס ישראל). הוא אחראי לעיצוב התדמיתי של האוניברסיטה הפתוחה, בצלאל והמרכזים הרפואיים הדסה וסורוקה, חברות כמו אסם ועלית בנקים ותאגידים, נחשב מטובי המורים בתחום, הציג בתערוכות חשובות בחו"ל ונמנה, כמו ריזינגר, על "קליקת המעצבים החשובים בעולם" (Aliance Graphic International), מועדון סגור שבו רשומים עד היום רק ארבעה ישראלים. אולם שניהם אומרים בצער, כי בשנים האחרונות אין מקום בארץ לתערוכות של עיצוב גרפי ותקשורת חזותית.

אולי דווקא ההפרדה של עיצוב מאמנות, אותה הפרדה שזיכתה אותם בפרסי הוקרה, דחקה את רגליהם אל מחוץ למוזיאונים. "מוטי עומר (מנכ"ל מוזיאון תל-אביב - ח.פ.) הבטיח לי תערוכה גדולה כשקיבלתי את פרס ישראל, עד היום, עשר שנים אחרי, זה לא הגיע", אומר ריזינגר, וורדימון מציין בחיוך ציני שהוא עומד בתור, ומוסיף: "יש תרבויות יותר אוונגרדיות, כמו הולנד או צרפת, שבהן התקשורת החזותית היא חלק מחגיגה של התקדמות עם הזמן, בתפיסה ממלכתית. חיפוש אחרי הדבר הבא כחלק מאפיון לאומי".

רואים דרך האוזניים

ריזינגר וורדימון נפגשו כשורדימון היה סטודנט צעיר שבא לביקור מולדת מלימודיו בלונדון. כרזה של סרטו של אורי זוהר "חור בלבנה" שבתה את ליבו, עד כדי כך שטרח לבדוק את שם המעצב באותיות הקטנות. ורדימון עצמו עסק מראשית הדרך בהוראה (בבצלאל, בשנקר ועוד) במקביל לעבודת הסטודיו. ריזינגר לימד מעט והציג יותר עבודות בעולם, חלקן בתחושת "שליחות לאומית", "בשבילי, כעולה חדש בשנות ה-50, המדינה זה פלא. היה לי חשוב להראות לעולם איך אנחנו נראים, את הפנים שיצרנו כאן ולא הבאנו ממורשת זרה".

ההיכרות ביניהם, שנמשכת על פני עשורים, החלה בהערכה מקצועית והפכה לקשר של קרבה. "עיצוב טוב בפנטזיה הקוסמופוליטית שלי הוא לא תלוי מקום", אומר ורדימון. "ריזינגר השתחרר מכל הכבלים של העבר המקומי והתלאות האירופיות, ויצר משהו שהוא יצירה ייחודית שלו, שפה צורנית וצבעונית, תפיסת עולם חזותית".

ומוסיף ריזינגר: "החברות שלנו מבוססת גם על תפיסת העולם שלנו. אנחנו נפגשים ביותר ממישור אחד, מדברים אותן שפות".

מעניין שאתה אומר "אותן שפות" ולא "אותה שפה".

"במקצוע שלנו, רוב הלקוחות שלנו הם אנשים חכמים מאוד, אבל לרבים מהם אין 'אינטליגנציה ויזואלית'. הם רואים דרך האוזניים, זקוקים להסבר מילולי. כשאני עובד אני מראיין את האנשים שעבורם אני מעצב. אבל אני לא מאייר את הסיפור אלא חושב עליו בצורה תזמורתית. כעולה חדש שהשפה לא הייתה שגורה על-פי, הצבע והביטוי הוויזואלי היו לי שפת ה'במקום'. זה הדבר הכי חזק לקומוניקציה, במישור האינטואיטיבי".

התערוכה מוצגת בגלריה לעיצוב בשנקר, בי"ס גבוה להנדסה ולעיצוב, ידע-עם 14 פינת המלאכה, רמת-גן. עד 20.6, א', ב', ד', ה' 17:00-20:00, ג', ו' 10:00-13:00