ניצחון הרגש

תגידו מה שתגידו על התזמורת הפילהרמונית, אבל ללמוד מטעויות הם יודעים. הקונצרט הזה נערך אמנם במסגרת חגיגות ה-60 שנה למדינה ומומן בנדיבות על-ידי תורמים, אבל שבוע אחרי הפיאסקו של קריאות הבוז לנוחי דנקנר למדו בתזמורת מהניסיון. התוכנייה הייתה מפוארת מהרגיל וכללה תודות למממנים, ובזה נגמר העניין. בלי נאומים, בלי מעשיות ובלי הוקרה מאולצת לנדיבים מעל הבמה. כמה הגיוני וכמה נכון.

הקונצרט שחתם את הסדרה החגיגית בוצע עם המנצח קורט מאזור (Masur), מחבריה הוותיקים ביותר של הפילהרמונית. מאזור כבר בן 81, וכבר שלוש שנים מדברים על זה שמצבו הבריאותי לא טוב ושאולי זה יהיה הקונצרט האחרון שלו. אז מדברים. בפועל, הוא ממשיך לבוא לפילהרמונית מדי שנה, ונראה אנרגטי למדי. הקהל הישראלי, כמו שזה נראה, יודע להעריך זאת היטב.

התוכנית הייתה על טהרת מנדלסון, רפרטואר שמאזור נמצא בו לגמרי בבית. עם זאת, מבחינה מוזיקלית טהורה שמעתי גם את מאזור וגם את הפילהרמונית במצב הרבה יותר טוב. הביצוע בחלק הראשון (הפתיחה "ההיברידים" וסימפוניה מס' 3) נשמע מפורק למדי, לא ממוקד ולא מגובש. ממש לא ביצוע שמאזור היה גאה לחתום עליו להקלטה. בחלק השני, עם הסימפוניה מס' 4 ("האיטלקית") העניינים השתפרו, אבל זה עדיין היה ביצוע רחוק ממושלם. עיקר העניין היה לשמוע את הקווים המלודיים יוצאי הדופן שמאזור הבליט, יכולת פנטסטית שיש לו כמעט בכל יצירה שהוא נוגע בה. אבל מבחינת צבע, ברק ואחידות תזמורתית ממש לא התעלפתי.

ובכל זאת, התשואות היו מוצדקות לחלוטין. לראות את מאזור מנצח זו חוויה: יד שמאל שלו רועדת בגלל מחלת הפרקינסון, וביד ימין הוא לא יכול לאחוז שרביט בגלל תאונה שעבר. את הביט הוא נותן עם יד ימין; את הפרשנות - באמצעות העיניים, הכתפיים ושפת הגוף הכללית. זה היה מרשים וסוחף. הכי מרגש היה לשמוע את התזמורת מריעה לו עם דפיקות קצובות ברגליים, ואת הקהל כולו מודה לו בתשואות אדירות בעמידה. לדעתי, התשואות נבעו לא רק מהביצוע אלא בעיקר מהערכה לאיש, לרוח האנושית הגדולה שהוא מייצג ולשנים של חברות ונאמנות. מסתבר שבנסיבות מסוימות גם הקהל הישראלי יודע להגיד תודה.