אחוות המו"לים

גם חברי הכנסת המעטים שטרחו להגיע לדיון, שנערך לפני שבועיים בוועדת הכלכלה, הודו שהופתעו מעוצמת ההתנגדות. נציגי העיתונים בדיון, שעסק בחוק העיתונות, תקפו בחריפות את הסעיפים בחוק המחייבים את בעלי העיתונים ברמות שונות של גילוי ושקיפות, ודרשו כי אלה יוסרו מהצעת החוק הממשלתית. הישיבה אמנם ננעלה מבלי שהסעיפים עצמם הובאו להצבעה, אולם לאור העובדה שכלי התקשורת מואשמים תדיר, לא פעם בצדק, כי הם קרובים במיוחד אצל עצמם, ניתן היה לצפות כי למחרת יזכה הדיון להדים בעיתונים השונים.

זה לא קרה. אף עיתון לא דיווח על הדיון הזה, וגם התפתחויות קודמות שנגעו לחוק זכו לאזכורים ספורים (בעיקר ב"הארץ"), אם בכלל.

לא מעט סוגיות בעייתיות מעורר חוק העיתונות, שאושר בקריאה ראשונה לפני כחודשיים. ככה זה כשדנים ב-2008 בהצעת חוק שמבוססת על המלצות מ-1997 שנועדו לבטל פקודה מנדטורית מ-1933. אולם את בעלי העיתונים מטריד בעיקר סעיף 2 של ההצעה. זה שקובע בין היתר כי עיתון "רב תפוצה" יפרסם פעמיים בשנה מי הם בעלי העניין בו, את כל אחזקות הבעלים בחברות שבהן יש להם לפחות 25% בעלות, את מספר העותקים הממוצע שהוא הדפיס בחצי השנה האחרונה, ועוד.

בהצעת החוק מוסבר כי האמצעים הללו נדרשים כדי שהאינטרסים הכלכליים של העיתון, שלהם יש פעמים רבות זיקה לנושאים שעליהם הוא מדווח, יהיו גלויים בפני הקוראים. נציגי העיתונים טוענים מנגד כי מדובר בהצעה שמפלה לרעה, מבין כל אמצעי התקשורת, דווקא את העיתונות המודפסת, זאת שממילא הולכת ונחלשת.

מי שמצטרף לטענות האלה, אולי באופן מעט מפתיע, הוא פרופ' יחיאל לימור, ראש בית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל, וחבר מועצת העיתונות. "כל הזמן דיברתי על שקיפות", אומר מי שאחראי לספרים שמהם למדו רבים מתלמידי התקשורת בארץ על "ברוני התקשורת", "אבל היום אני מתחיל לתהות אם זה נעשה מתוך טובת העניין, או כחלק מהניסיון להחליש את אמצעי התקשורת. מטרידים אותי תסמונת החקיקה נגד התקשורת, והגידול הניכר בהצעות החוק שמטרתן להגביל אותה".

זה טיעון שיכול להוות פתח לדיון מרתק: האם האינטרס הציבורי כיום דורש להגן על בעלי ההון המחזיקים בכלי התקשורת מפני המחוקק, או שאולי הריכוזיות הגוברת והעוצמה שיכול לרכז בידיו איל תקשורת בודד דווקא דורשות חקיקה שתגביל אותו? דיון ציבורי כזה אינו מתקיים, ולא במקרה.

בתחילת אפריל אושר בכנסת חוק "עסקה קצובה" של ח"כ אורית נוקד. החוק מחייב ספקי שירות שונים להודיע לצרכנים מבעוד מועד על סיום המבצע שעליו התחייבו, כדי למנוע מהם מעבר אוטומטי לתוכנית יקרה יותר. קשה להתווכח על החשיבות הצרכנית של החוק, ובכל זאת במהלך השנה שלפני אישורו כמעט שלא נכתבה בעניינו מילה בעיתונות המודפסת.

במקרה או שלא, זאת בדיוק השיטה שעליה מבוססות גם תוכניות המנויים של העיתונים, כך שאישור החוק צפוי היה לפגוע באופן משמעותי בהכנסותיהם. אמנם לכל גוף חזק יש יכולת להפעיל לחצים שונים על חברי הכנסת כאשר חוק מסוים עלול להזיק לאינטרסים שלו, אבל רק לעיתונות יש הכוח פשוט להעלים את הנושא מסדר היום הציבורי.

השליטה על השאלטר התקשורתי מתורגמת גם ללחצים עקיפים יותר. "הרבה פעמים מה שעושים הלוביסטים שהעיתונים שוכרים (העיתונים עובדים במשותף עם "גורן-עמיר יועצים", י' כ') זה להפגיש את הח"כים עם דמות כמו ינון אנגל, המשנה למנכ"ל ידיעות", מסביר אחד הח"כים. "אין שם הבטחות או איומים, זה הרבה יותר מתוחכם". ח"כ אבשלום וילן, חבר ועדת הכלכלה, מוסיף: "לקראת ההצבעה הלוביסטים מאתרים את החוליות החלשות ומפגישים אותם עם בכיר באחד העיתונים. יש ח"כים שמרגישים שעשו להם כבוד, וזה עובד עליהם".

כך, בסופו של דבר, נקבע בחוק "עסקה קצובה", כי הוא יחול רק על מבצעים שמוצעים לתקופה של יותר מארבעה חודשים, בדיוק פרק הזמן שבו תקפים המבצעים של העיתונים. ייתכן מאוד שגם המחלוקת סביב סעיף 2 בחוק העיתונות תיפתר בסופו של דבר לאחר שיופעלו לחצים דומים.

kitain@013.net