קול הנשמה

הקאמרטה הירושלמית היא אחת משתי התזמורות הקאמריות המובילות בארץ כיום, שנייה רק ל"אנסמבל סולני תל-אביב". אבנר בירון, המייסד והמנהל המוזיקלי של הקאמרטה, משקיע בתזמורת הזו את נשמתו: הוא מעביד את הנגנים בפרך, ומוציא מהם תוצאות בהתאם. אין להבין מזה שהיא תזמורת מושלמת. היא לא. הבעיה המרכזית שלה היא שעדיין יש לה צליל תזמורתי קצת כבד, תוצאה בלתי נמנעת של אחוז גדול של נגנים עולים מרוסיה שחונכו על מסורת הפקת צליל מדושנת. בירון השיג שיפור לא מבוטל בעניין הזה בשנים האחרונות, אבל ברפרטואר מתקופת הבארוק והתקופה הקלאסית התזמורת עדיין נשמעת לי בדרך-כלל דחוסה מדי ולא מספיק גמישה. מצד שני, יש לה הרבה תכונות טובות. זו תזמורת עם צליל אחיד ומגובש, והיא משדרת רצינות, מסירות ועבודה קשה. אף אחת מהתכונות הללו אינה מובנת מאליה בסצנה הישראלית, ונראה שהקהל יודע להעריך זאת.

יתרון נוסף הוא בחירה קפדנית מאד של סולנים. עם הקמראטה מופיעים לאורך השנים סולנים גדולי עולם, שאלוהים יודע מאיפה יש לתזמורת כסף לשלם להם את השכר שהם רגילים לקבל. בכל מקרה, לקהל זה מצוין.

הסיבה המרכזית לבוא לקונצרט הייתה לשמוע את זמרת הסופרן קרן הדר מבצעת את המחזור "שירי עם" של לוצ'אנו בריו (Berio). המחזור הזה בוצע רק בסוף הקונצרט, וגם ממה שנוגן לפניו אפשר היה לשאוב הרבה הנאה. הקונצרט התחיל עם המוטֶט "אקזולטטה, יובילטה" של מוצרט, גם הוא בביצועה של קרן הדר. לטעמי, זו הייתה בחירה שגויה של רפרטואר. המוזיקה של מוצרט דורשת שירה קלאסית מעודנת, והדר משכנעת יותר דווקא במוזיקה עממית. היא אמנם עמדה בדרישות הטכניות של היצירה בגבורה, אבל ניכר היה שהיא לא נמצאת פה במגרש הביתי שלה. גם התזמורת נשמעה לדעתי כבדה מדי וחסרה את הקלילות והחן המקובלים היום בביצועי מוצרט.

קרן הדר. משכנעת יותר במוסיקה עממית

במרכז החלק הראשון של הערב עמד הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. היצירה הזו מבוצעת בארץ הרבה יותר מדי פעמים, והתוכנית המקורית שלי הייתה לצלוח אותה בנימוס ולחכות לחלק השני. לשמחתי, התוכנית הזו לא התממשה. האחראי העיקרי לכך היה קוליה בלאכר, הכנר המעולה שהופיע כסולן. בלאכר הוא דוגמה טובה ל"תסמונת גדולי העולם" של הקאמרטה: הוא שייך לצמרת הכנרים הבינלאומית, ומופיע בקביעות עם התזמורות המובילות בעולם.

הוא הציג ביצוע וירטואוזי ומלא עומק, עם נוכחות בימתית סמכותית וצליל מבריק ועשיר. בפרק הראשון הוא הצליח להפתיע עם קדנצה לא מוכרת של בטהובן, שמשלבת נוסף לכנר גם את נגן הטימפני. באחד הרגעים בפרק השני הוא הצליח ממש לעצור לקהל את הנשימה, בזכות צליל שקט ומלא מתח. הפעם גם הליווי התזמורתי היה לעניין: הוא נשמע דחוס, מלא ואנרגטי, בדיוק כמו שבטהובן צריך להישמע. יופי של ביצוע.

החלק השני התחיל בהברקת רפרטואר - "מחולות רומניים" של ברטוק, יצירה קצרה ונחמדה לתזמורת קטנה שהצליחה לענג בזכות מקצבים ומלודיות לא שגרתיים. אבל שיא החלק הזה, כצפוי, היה עם קרן הדר ו"שירי עם" של בריו. הדר שרה את היצירה הזו לא מהיום, וניכר שהיא מחוברת אליה מאד. הביצוע שלה היה זורם ומלא ניואנסים, ובניגוד למוצרט היה ברור שהפעם היא לגמרי בבית. לטעמי הליווי היה קצת כבד מדי ולא לקח את היצירה בקלילות הנדרשת, אבל זה לא היה משמעותי מספיק כדי לפגום בהנאה. בסופו של יום, הערב הזה נרשם כהצלחה גדולה לקאמרטה ולעומד בראשה. *