הנקראות ביותר

"בדפדוף ראשוני הייתי סקפטי - יותר מדי אברי מין זכריים קפצו עלי"

המשחקים האולימפיים שלי, שכוללים רק את נדיה קומאנצ'י, מרק ספיץ, קארל לואיס ומריון ג'ונס, לא נראו באופק ; תוך כדי קריאה, הלך והתגלה למולי מסמך היסטורי מרתק, מלא פרטים פיקנטיים על המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה

בדפדוף ראשוני הייתי מאוד סקפטי. יותר מדי אברי מין זכריים של ספורטאים מיוון העתיקה קפצו עליי מדי כמה עמודים. המשחקים האולימפיים שלי, שכוללים רק את נדיה קומאנצ'י, מרק ספיץ, קארל לואיס ומריון ג'ונס, לא נראו באופק, ובמקומם התקבלו יותר מדי רמזים לשיעורי היסטוריה שבהם ניפצתי את השולחן עקב אי-יכולת לשלוט בתנועות האנכיות של העורף. מה לאוהד הספורט המושבע וליוון העתיקה ולסיפורים על ספורטאים שרצים בעירום מלא?

תורת המשחקים

בכל דף שעובר, מתברר שהבנת המשחקים האולימפיים ושאלת ה"איך הכול התחיל", לא רק חשובה להבנת התמונה הכוללת של המשחקים האולימפיים בימינו, אלא מהווה סיפור היסטורי מרתק. מלא פרטים פיקנטיים, תככים, הצלחות, רמאויות. סיפור ספורט לכל דבר ועניין. העניין המהותי ביותר שמעסיק את הקורא מהרגע שהוא לוקח את הספר לידיו, הוא כמה רציני היה המקור - לעומת המשחקים הגרנדיוזיים של ימינו.

ככל שמעמיקים בספר, המסקנה הראשונית מתהפכת: כן, אין ספק שהמקור ה"עלוב" של משחקים שנמשכו יום אחד בלבד בהתחלה, עולה על הפומפוזיות של ימינו. זה מגיע מהפרטים היבשים. למשל, ההסבר שבכל 1,200 השנים שבהן התקיימו המשחקים ביוון, רק פעם אחת הם לא התקיימו במועדם ונדחו בשנה אחת (לא בוטלו, חלילה). או העובדה שכאשר נוסדו המשחקים האולימפיים היה ידוע כי הלחימה באזור שרירה וקיימת ולא ניתן להפסיקה, על כן הוחלט שהמנהיגים הלוחמים יכרתו ברית של שביתת נשק לתקופה בה נערכו המשחקים. מיד עם הסיום אפשר היה לחזור ולטבוח אחד בשני. ומה איתנו? המשחקים האולימפיים מתקיימים בקושי 112 שנה, וכבר דילגנו על שלושה משחקים בגלל מלחמות עולם.

זה נמשך כמובן גם בהבנה שהדילמות והקשיים של ספורטאים אולימפיים בימינו, הם לא פטנט של העת החדשה. גם לספורטאים של אז היו דילמות כבדות, שההשלכות שלהן היו הרות גורל פי כמה. למשל, איך התייחסו ספורטאים לענייני תזונה, או לקיום יחסי מין ערב תחרויות (פרק עם הסברים מצמררים לכל גבר באשר הוא), סיפורים על אתיקה ורמאויות של מתחרים במהלך המשחקים (אחחח... פעם היו עונשים), ואפילו על מעמדם של ספורטאים ש"בגדו" והעזו לייצג עיר אחרת אחרי שקטפו תהילה בעירם, משהו שמקביל היום לאזרוח של ספורטאים כדי שייצגו מדינה אחרת ויסייעו לה לזכות במדליות.

חלק מההסברים נותנים מענה לשאלות מהותיות שחובב הספורט מעולם לא שאל את עצמו. למשל, מדוע ריצת ה-100 מטר של ימינו היא הריצה היוקרתית והנחשבת בכל התחרויות. ההסבר לכך בספר מדהים בפשטותו: הריצה למרחק של "אצטדיון", כלומר למרחק 200 צעדים, הייתה התחרות היחידה ב-13 האולימפיאדות הראשונות. יוקרתה באה ממנהג שרווח עד תום עידן המשחקים האולימפיים, לקרוא לכל אולימפיאדה (ארבע השנים שבין המשחקים האולימפיים) על שם המנצח בתחרות זו. תחשבו על הכבוד העצום הזה. על כמה כסף היה מוכן לוותר קארל לואיס כדי שארבע השנים שבין לוס אנג'לס 1984 לסיאול 1988 היו נקראות "אולימפיאדת קארל לואיס"?

העובדה שהמחבר לא מתיימר לקבוע עובדות ולהעלים ראיות, טובה בעיניי. היא משאירה את הספר כמסמך היסטורי שהרבה דברים בו מוטלים בספק. כך למשל, תחילת המשחקים האולימפיים. "שנת 776 לפני הספירה נחשבת בעיני רבים לשנה שבה החלו התחרויות הרשמיות באולימפיה, אולם היסטוריונים טוענים שאין לראות בתאריך זה את מועד תחילת המסורת ביוון העתיקה..." (עמ' 19). אז מתי כן? מתישהו בזמן ההוא. *

"משחקי האלים. האולימפיאדות והמשחקים האולימפיים של יוון העתיקה בראי האמנות", אפי זיו, דניאלה די-נור מוציאים לאור, 159 עמ'

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!