התקופה הרומנטית

קצת קשה להבין למה בחרה האופרה הישראלית לחזור על "יבגני אונייגין", שעלתה כאן רק לפני חמש שנים, כשיש אופרות רוסיות מקסימות כמו "סדקו", "תרנגול הזהב" ואחרות שמעולם לא בוצעו בתל-אביב. מצד שני, להחלטה השמרנית הזו יש היגיון פנימי די ברור. "יבגני אונייגין", להלן "יבגני", היא אופרה שקל לאהוב. היא מלודית, דרמטית ורומנטית לעילא, ולכן גם למי שלא מטורף על אופרות בדרך-כלל קל להתחבר אליה. בקיצור, האופרה הבטיחה לעצמה שהקהל יבוא בהמוניו, ולעזאזל החדשנות. ללא ספק שיקול כלכלי נבון.

אם נניח בצד את שיקולי הרפרטואר, האמת היא שההפקה הזו די מוצלחת. ראשית, התפאורה היא מהיפות שנראו כאן לאחרונה. זו תפאורה תקופתית נאיבית, ריאליסטית ונטולת שטיקים, בדיוק כמו שאפשר לצפות מיצירה שמבוססת על הארד-קור של רומנטיקה רוסית (פושקין). גם הבימוי וההעמדות מוצלחים מאוד. זו אולי לא הפקה עוצרת נשימה או עתירת אפקטים, אבל נעים לראות אותה בכל שלביה. וזה לא מעט.

לגבי הזמרים: ככה ככה. מהבולטים לטובה אפשר למנות את ולדימיר פטרוב בתפקיד אונייגין, עם קול חם ועשיר ששכנע גם מבחינה דרמטית. במערכה הראשונה המשחק שלו היה קצת פחות שחצני מהנדרש, אבל ככל שהתקדם הזמן הוא התגלה כשיבוץ מעולה לתפקיד. לא רחוק מאחוריו היה ולדימיר בראון, בתפקיד הנסיך גרמין. בראון הוא יקיר המדור כבר שנים, וגם הפעם לא איכזב, בין היתר בזכות העובדה שאחרי אינספור אופרות איטלקיות וגרמניות זכה לשיר סוף-סוף בשפת אמו. מצטיינת נוספת הייתה סבטלנה סנדלר, שהצטיינה בתפקיד האומנת פיליפייבנה.

לריסה טטוייב, בתפקיד הראשי של טטיאנה, השאירה אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד, היא הציגה קול גדול וחזק, אך מצד שני, במערכה הראשונה קצת חסרו לה עידון ורגישות. הבעיה הזו השתפרה מאוד בהמשך, ובמערכה האחרונה כבר אפשר היה ליהנות ממנה בלי סייגים. בקאסט (צוות הזמרים) השני תשיר את תפקיד טטיאנה אירה ברטמן הנהדרת, שמצטיינת בתפקידים ליריים. איתה אני מניח שגם מהמערכה הראשונה אפשר יהיה לרוות נחת. הלאה: סשה קוק (בתפקיד אולגה, אחותה של טטיאנה) הייתה סבירה, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה. מבין הזמרים הפחות טובים בלט פליקס ליבשיץ (בתפקיד לנסקי), שהפגין קול חלש ונוכחות בימתית אנמית. הוא היה דוגמה מצוינת לשיבוץ גרוע, כי התפקיד של לנסקי פשוט גדול עליו. איכזב גם יותם כהן בתפקיד טריקה, שהיה סתם לא מוצלח.

נקודת השפל המרכזית של הביצוע הייתה הניצוח. המנצח הרוסי הצעיר דימיטרי יורובסקי (29) פשוט לא הצליח להשתלט על העניינים, והתוצאה הייתה די מבולגנת. הביצוע סבל מבעיות קשות של תיאום, כניסות וזרימה כללית, בעיקר במערכות הראשונות. זה נשמע כאילו לא היו להפקה מספיק חזרות, או שלחילופין היד של המנצח פשוט לא מספיק מקצועית. מוזר, בהתחשב בעובדה שיורובסקי הוא נצר לשושלת מוזיקאים מפוארת (שתחילתה במלחין הרוסי ולדימיר). אולי הוא ישתפר עם השנים, אבל בהשוואה לניצוח המרהיב של אשר פיש בפעם הקודמת, זו הייתה אכזבה. אלא שאשר פיש והאופרה הישראלית, כידוע, כבר לא. מי שכן היו טובות הן התזמורת והמקהלה, שצלצלו יפה ועם סאונד עשיר ומלא - בדיוק כפי שנדרש במוזיקה הרומנטית הגדולה של צ'ייקובסקי.

לסיכום: לא ביצוע מושלם, אבל המוזיקה יפה, הסולנים סבירים ומעלה, והתפאורה מקסימה. בהחלט שווה ללכת. *