דויטשלנד דראיי, טורקאי צוואיי!

אליפות אירופה בכדורסל חירשים. המטרה המוצהרת הושגה מיד לאחר המשחק הראשון. ניצחון על פולין והעפלה לשלב הבתים השני, דירוג בין המקומות 1-8 והבטחת ההשתתפות באולימפיאדת החירשים בשנה הבאה בטייוואן. אך עדיין, לאחר המשחק מול הפולנים אני והמאמן הראשי רובי בלינקו חשנו תחושת החמצה. לא האמנו שיום קודם טרחנו להוציא 30 יורו על מוניות כדי להגיע לאולם בו התאמנו הפולנים למשימת ריגול כושלת. אם הבית, האחראית על האולם, חשדה בנו מייד. רצינו לספר לה שאנחנו מהמוסד אבל הידיעות על העונה הגדולה של עירוני ר"ג והתקרית עם רוב בראון הגיעה גם לכאן. "This is bullshit", היא אמרה ואנחנו התקפלנו.

הסתפקנו בהצצה חטופה וגילינו שמדובר באימון משותף של הפולנים והפולניות. הפולנים, מלאי רגשות אשם כנראה מהקונקורנציה הנשית שלהם, הסתפקו בזריקות לסל בסלים הצדדיים בעוד נבחרת הנשים התאמנה על המגרש המרכזי. 2 דקות לתוך המשחק בינינו, בלינקו זיהה מיד את שיטת המשחק שלהם. "חדירה והוצאה, חדירה והוצאה לחוץ, ליציעים". את הרבע הראשון הם גמרו עם 5 נקודות ו-9 עבירות. את המשחק הם גמרו עם 49 איבודי כדור ו-48 נקודות. נדמה לי שהיו להם יותר איבודים מפוזשנים. אין ספק, המקביל הוורשאי לספורטק התל אביבי עומד ריק בימים אליו, כל שחקניו נמצאים כאן.

בהמשך נפגשנו מול ליטא וסלובניה, וזה נגמר במינוס 36 ומינוס 25, בהתאמה. אין מה לעשות, הנבחרות המובילות של הכדורסל האירופאי מובילות גם כאן. הכישרון, מוסר העבודה, הגודל והאתלטיות מחלחלים לא רק לנבחרות העתודה והנוער שלהם, אלא גם לנבחרות החירשים. בסיום שלב הבתים השני הבסנו את הטורקים ב 40 נקודות. ברבע הגמר אתמול (חמישי) הפסדנו לאוקראינה ונשחק על מקומות 5-8, שזה גם המקום הריאלי שלנו.

מיכה. לכדורסל החירשים יש אליל בלתי מעורער. שחקנה של אולימפיה לובליאנה הסלובנית, המשתתפת ביורוליג, מיכה זופאן. את האליפות הם התחילו בלעדיו בגלל שהוא התאמן עם נבחרת סלובניה המתכוננת לאולימפיאדה. כוכבי ה-NBA של סלובניה מתעקשים לא להגיע לנבחרת ולכן התפנה לו מקום. לפני המשחק בינינו לסלובניה, אמר ראש המשלחת הסלובנית לבלינקו כי יש לו הפתעה. בסיום המשחק אמר שההפתעה שלו היא זופאן, שקיבל כמה ימי חופש מהנבחרת ויבוא לבאמברג לשלבים המכריעים של האליפות. במשחק הראשון שלו הוא עזר לנצח את הליטאים הפייבוריטים. הוא מסתובב כמלון ושאר השחקנים, מכל המשלחות, מביטים בו בעיניים כלות. שחקנים מבקשים להצטלם איתו למזכרת. הוא הנציג שלהם בעולם השומעים. הוא ההוכחה שאפשר.

אדידס. עד עכשיו, ההיילייט של הטורניר היה אתמול, ביום החופש מהמשחקים, בביקור במרכז העולמי של חברת אדידס ליד נירנברג. אתם לא יודעים את זה, אבל אתם רוצים לעבוד שם. מקום ענק, ירוק, עם הרבה עובדים צעירים ויפים, ממוצע הגילאים עומד על 32, שבאמצע יום העבודה משחקים טניס, כדורעף חופים או כדורסל. הם צריכים לעבוד שמונה שעות ביום ולא ממש משנה לבוסים שלהם מתי זה יהיה. מגרש החנייה נראה כמו תערוכה של מכוניות יוקרה, מסוג המכוניות שבארץ היו שורטים מזמן, ככה סתם, בשביל הדאחקה. תוסיפו לזה סוגי פינוקים שעובדי ההייטק היו מקבלים בשיא הפריחה של הענף ותקבלו 3,000 בקשות להתקבל לעבודה שמגיעות לשם מדי יום.

במבט קצת יותר מעמיק, המקום נראה קצת פשיסטי, כולם לובשים חולצות עם מותג שלושת הפסים ומי שמגיע לעבודה עם NIKE מראים לו את הדרך החוצה. למרות זאת, האנשים שם מחייכים. אנחנו הסתפקנו ב-30 אחוז הנחה על מחירי האאוטלט שלהם. בארבע השעות הבאות הרגשתי כמו ארבה.

יורו. במקביל לאליפות אירופה בכדורסל חירשים, ביבשת מתנהל טורניר נוסף, שולי בחשיבותו, היורו. האימון שלנו ביום רביעי הסתיים רבע שעה לתוך משחק חצי הגמר בין גרמניה לטורקיה. הדרך חזרה למלון מעולם לא היתה קצרה יותר. כך, אם כן, נראה יום כיפור בגרמניה. הנבחרת משחקת ואין אף אחד שיחמיץ את זה. אבל מסתבר שתדמיות זה עניין טריקי. אם אצלנו בטוחים שהאופי הגרמני לרוב יבטיח להם ניצחון או העפלה, כאן ההצלחה של הנבחרת מתקבלת בהפתעה גמורה. כאן לא שמעו על תחת גרמני או כדורגל שמשוחק עד שהגרמנים מנצחים. אליפויות אירופה, אליפויות עולם, וההצלחה עדיין מתקבלת בשמחה ספונטנית כאילו זו הפעם הראשונה. למרות שגם כאן נפל השידור (והועלתה שקופית עם שידור הרדיו של המשחק) היום בבוקר כל ילד גרמני יכול לדקלם את המילים: דויטשלנד דראיי, טורקאי צוואיי. פינאלה!