השיבו את חברון לפלשתין, תחילה

ברצועת עזה יש להחליף דיסקט, ולהפוך את המדיניות על פיה: במקום להטיל מצור ולהדק את חגורת החנק בתקווה הנואלת ששלטון חמאס יקרוס תחת הלחץ של התקוממות האוכלוסייה, יש לפתוח לרווחה את המעברים, לאפשר כניסה - אמנם מבוקרת, אך כמה שיותר נדיבה - של פועלים לעבודה בישראל, להזרים דלקים, מזון ותרופות ללא הגבלה, ולהציף את הרצועה במוצרים ובשירותים לרווחת האוכלוסייה.

בטווח הקצר, האוכלוסייה ברצועה תנשום לרווחה, והנורמליזציה שתשתרר בחיי היומיום תיזקף לזכות חמאס שיקצור את פירות ניצחונו על הסרת המצור. אך ככל שיארך הזמן ואוכלוסיית הרצועה תתרגל לחיים שלווים ולביטחון כלכלי הולך וגובר, ייקלע חמאס למלכודת דבש: המשך הנורמליזציה והעמקתה יותנה ב"שקט תעשייתי" מול ישראל. לעומת זאת, חידוש המאבק האלים בישראל יסכן את הישגי חמאס בהשגת הנורמליזציה והחיים התקינים ברצועה.

חמאס ייקלע אפוא לדילמה: כיצד לאחוז במקל בשני קצותיו, ולהמשיך את המאבק בישראל בלי לוותר על הישגי הנורמליזציה ברצועה? ניתן לשער, כי חמאס ינסה להתמודד עם הדילמה ע"י הפרדה בין המישור המעשי לתחום העקרוני. בפועל, חמאס ידבוק במדיניות "השקט התעשייתי" וישאף לחזק את הלגיטימיות של שלטונו ע"י המשך הנורמליזציה. בתחום הדקלרטיבי, חמאס ימשיך לדבוק במדיניות של אי-הכרה בישראל, ילהיב את ההמונים ברטוריקה מתלהמת מעת לעת, אך יסתפק בחזית המלל כדי לשמר הן את אידיאולוגיית המאבק והן את הישגי הנורמליזציה.

אם אמנם חמאס יאמץ את מדיניות ההפרדה, גם אם ימשיך להבריח נשק ותחמושת לרצועה בעצימת עין של המצרים, סביר להניח ששלטונו ייקלע לדילמה נוספת, פנימית ולא חיצונית מול ישראל, אך חמורה אף יותר מבחינת האיום על סמכותו. הדילמה הפנימית תהיה כפיית האידיאולוגיה האסלאמית ושלטון השריעה מול פתיחת המעברים, זרימת הסחורות, ההון והעבודה בין ישראל לעזה, והעמקת הביטחון הכלכלי והתעסוקתי לתושבי הרצועה. ככל שתגבר הנורמליזציה, ואיתה הפתיחות והפרגמטיות, כך ילך ויקשה על חמאס להתמיד במדיניות נוקשה ובלתי מתפשרת של דבקות פנאטית בדוקטרינה האסלאמית.

בנוסף, ראשי חמאס, שבשלב זה יתאהבו בשלטון, בשררה ובמנעמיהם, ויתרגלו לראות בהם תכלית ולא אמצעי, יעשו ככל שביכולתם לדבוק בכיסאותיהם. התוצאה תהיה התעצמות הזרם הפרגמטי בארגון, והתגברות לא רק של הנורמליזציה ברצועה, אלא גם של תהליך ה"התנרמלות" הפנימית של חמאס, והפיכתו ההדרגתית לארגון דמוי פת"ח. לישראל יש, אפוא, אינטרס עליון בהעמקת הנורמליזציה ברצועת עזה, ובהעלאת רמת החיים של אוכלוסייתה.

במקביל לאופנסיבת השלום בעזה צריכה הממשלה, למרות המגבלות הקואליציוניות הידועות, לצאת למתקפת שלום בגדה. המו"מ החשאי המתנהל בעצלתיים עם אבו מאזן ומשלחתו, אינו מלהיב את הציבור הישראלי ובוודאי שאין לו הד בציבור הפלסטיני. במקביל למו"מ, ובלי שנדע דבר על סיכויי הצלחתו, צריכה הממשלה ליזום צעדים מעשיים, דרמטיים, בוני אמון בשטח. מכל עוולות הכיבוש והשרירות האלימה של מפעל ההתנחלות, אין תופעה מנוולת יותר מהקולוניאליזם הקלגסי בחברון: גטו משיחי של 800 מתנחלים בלב העיר הגדולה ביותר בדרום הגדה, ממרר את חייהם של 160 אלף תושביה הערבים, מוגן וממוגן ע"י רשת מפלצתית של מגדלי שמירה, מחסומים וחסימות דרכים ורחובות. יותר מ-1,800 חנויות פלסטיניות נסגרו, ואלפי פלסטינים הושלכו מבתיהם. קשה להאמין שרשעות והשתלחות קולוניאלית כזו היא מעשה ידיהם של יהודים, ועוד בעצימת עין, אם לא בעידוד ממשלות ישראל לדורותיהן.

מתקפת שלום בגדה צריכה להיפתח לא בגמגומי מו"מ של משרד הביטחון עם מועצת יש"ע על פינוי דמה של כמה מאחזים, אלא בהחלטת ממשלה נועזת על פינוי כולל של מרכז חברון, ומסירת השטח לרשות הפלסטינית. ש"ס תפרוש מהממשלה מיד, אך הממשלה וראשה ייהנו מתמיכה ציבורית גורפת במהלך אמיץ ומוסרי כל-כך.*

הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל