בהצגה הזאת כבר היינו

והאהבה הסופר-ציונית הסופר-מושלמת היא, איך לא, זו שלא מומשה בגלל מותם הכפול, באבחת שתי חרבות מפלחות, את שני הלבבות של בני הזוג, הצעירים שנשארו יפים לנצח, בשדה הקרב, כפי שאירע במציאות מלחמת העצמאות לאהבתם של זוהרה לביטוב ושמוליק קופמן. ואכן, הסופרת דבורה עומר מימשה ב-1980 את סיפור אהבתם הבלתי-ממומשת של שני המתים האוהבים-הלוחמים הצעירים הללו לכדי ספר סופר-מצליח בשם "לאהוב עד מוות", שהפך שנה לאחר מכן למחזה סופר-דופר מצליח לבני הנעורים בשם "שמוליק של זוהרה", שדומה שאין נער או נערה שגדלו בשנות ה-80 שלא צמחו על ברכיו.

והנה עכשיו, בחלוף עשוריים פלוס, חוזרת "זוהרה של שמוליק" ומכה שנית בהצגת היחיד החדשה, בעלת השם הפחות רומנטי והיותר ציוני "סיפור אהבה ארץ-ישראלי", לא פחות ולא יותר. המספרת במחזה היא מרגלית בת העמק, בת דמותה הפיקטיבית - כך כתוב בתוכנייה - של מחברת המחזה ובמאית ההצגה פנינה גרי. והמרגלית-פנינה הזו מספרת ממרחק של כמה שנים, מאמצע שנות ה-50 נניח, את סיפור אהבתה החצי-ממומשת (הם כבר כמעט עברו ל"חדר משפחה" בקיבוץ) שנקטעה באיבה לעלי בן צבי (בהצגה יש לו שם אחר, אך דומה), בנו של מי שיהיה לנשיאה השני של מדינת ישראל, "שנרצח יחד עם ששת חבריו", מממשיכה ומספרת התוכנייה, "בקרב בשדות קיבוצו בית-קשת, בחורף 1948".

ובמאמר מוסגר נאמר כאן שצירוף המילים "נרצח בקרב" אך מרמז על התפיסה הקורבנית-רומנטית המעוותת, בהצגה הזאת ובכלל, של הציונים את עצמם ואת מלחמותיהם. יעני, בקרב המתמשך הזה על ארץ-ישראל-פלסטין הם הרוצחים ואנחנו הנרצחים.

ההצגה עצמה היא מונודרמה מלבבת למדי, שבה מספרת מרגלית, בגילומה מלא מרץ והחן של עדי בילסקי, ובבימויה מלא ההמצאות של פנינה גרי, את כל פרטי הפרטים של התאהבותה, עד למימוש אהבתה ועד למותו, שאינו ידוע מראש אבל צפוי לחלוטין, של אהובה.

פה ושם אף מצליחה ההצגה לעורר געגוע אל ימי התום והזוך האבודים של נעורי המדינה, אלא שהדרך חסרת התום ונטולת הזוך שבה מתייחסת ההצגה, בעיקר בדרך ההתעלמות, אל אלו שקמו עלינו לחסל כביכול את אהבותינו הפורחות, מלמדת שגם התום והזוך של פעם היו בעצם שקר וכזב, ממש כמו עכשיו.

בקיצור, הצגה נחמדה, ושקרית כרגיל, לבני הנעורים שלא ידעו את זוהרה.

ובאשר לתשובה לשאלה האם נזכה אי-פעם לסיפור אהבה ציוני המתממש בחיים ולא במוות, נצטרך לחכות, כנראה, לגלגול הבא. *