החופשה הדיגיטלית שלי

קיץ. חם. לקראת היציאה לחופשה המשפחתית אשתי היקרה ואני מחלקים בינינו את תפקידינו בהכנות: היא, כרגיל, תדאג לדברים הקטנים וחסרי החשיבות - כמו כרטיסי טיסה, הזמנות למלונות, רכב שכור, מסלולי טיול, אריזת התיקים ותיאומים לוגיסטיים, ואני, כמו תמיד, נוטל עליי את האחריות לנושא החשוב והאמיתי, בסיסו של כל טיול משפחתי המכבד את עצמו: הטכנולוגיה החדישה שתלווה אותנו במהלך החופשה ותהפוך את הטיול לחווייתי ומודרני - כראוי למשפחתנו המתקדמת.

ראשון נארז לו בקפידה המחשב הנייד. לאחר שנות נישואין רבות למדה אשתי שלא להילחם יותר בתופעה, למרות השפעותיו ההרסניות של המכשיר המיותר הזה על חווית ההתנתקות והחופש. עם המחשב הנייד אני אורז בזריזות את המטען הנלווה ההכרחי - דיסק-און-קי, מודם סלולרי, מטען ומתאם חשמלי אוניברסלי.

אחרי המחשב מגיעה המצלמה הדיגיטלית. צמודים אליה סוללה נוספת, כרטיס זיכרון, וכבל USB. על-ידה מוכנסת בזהירות גם מצלמת הווידיאו הדיגיטלית, עם המטען שלה, שלוש קלטות, וכרטיס זיכרון נוסף. מתאם אוניברסלי נוסף מושחל בין המצלמה לבין המסרטה, שיהיה.

אנחנו אנשים נאורים, ולכן את הסלולריים שלנו ניקח לחופשה, צמודים איתנו בכל עת ובכל מקום אליו נלך. ומאחר שכך, נכנסים אל התיק ההולך ותופח שני מטענים, אוזניית בלוטות' עם המטען שלה, ומתאם אוניברסלי נוסף.

פיתרונות לתחום השעמום של ילדים

וכעת, לאגף המולטימדיה. מכשיר וידיאו נייד, תרופת הפלא לנסיעות משפחתיות ארוכות, המשולבות בילדים משועממים ועצבניים, מושחל לתיק, בלוויית שישה סרטים, המטען שלו, אוזניות מסננות רעש, וכמובן - מתאם חשמלי לרכב.

באחד הכיסים הצדדיים אני מחביא היטב את הגיים-בוי של הילד הקטן, בלוויית שבעה משחקים. אמו של הילד הזה חושבת, משום מה, שטיולים בחו"ל הם הזדמנות טובה להתנתק ממסכים למיניהם, אבל עדיף שלא להיכנס כרגע לדיון בנושא. בגובה של עשרה קילומטר מעל פני הים, הוויכוח בעניין זה הוא תמיד הרבה יותר רגוע, במיוחד לאור העובדה שהילד מהופנט אל המסך, ואינו מתפנה להציק להוריו בדרישות ומענות כלשהן.

ועכשיו לאביזרי הטיול ההכרחיים. מכשיר ה-GPS המפואר שלנו, מוכנס בכבוד הראוי לו לתיק, בתא הסמוך למחשב. כרטיס חיצוני, הטעון במפות ארץ היעד, נמצא כבר במקומו בתוך המכשיר. וכמובן, תושבת ומטען לרכב מלווים אותם בביטחה. שני מכשירי קשר, לטווחים של עד עשרה קילומטר, מוכנסים אף הם לתיק, המלא כעת לעייפה. הם הוכיחו עצמם בעבר כבני לוויה ראויים, ומקומם תמיד איתנו.

אני מסתכל בגאווה על התיק השחור, המאובזר היטב וארוז במקצועיות ראויה לשבח. ג'יימס בונד יכול היה להתגאות בתיק המרשים הזה, המעיד על מקצועיות המשפחה שלנו והיערכותה הקפדנית לכל מצב אפשרי.

ממש לקראת יציאתנו לשדה התעופה מתקשר אליי הבן הגדול. "אבא", אני רק רוצה לוודא שלא שכחת חלילה את ה-PSP שלי", הוא אומר תוך כדי לעיסת פיצה בפיצריה השכונתית, לשם יצא להתאוורר, כדי שלא להפריע לנו - חלילה - במלאכת האריזה. "ברור לך, אבי היקר, שלא אוכל להתלוות אליכם בטיול הארוך הזה, אם לא אדאג לי למספר משחקי מחשב וסרטים, שיוכלו להעסיק אותי בזמן הממושך שבו אואיל בטובי להיות במחיצתכם".

"בן יקר", אני עונה לו, "לא העליתי בדעתי לגרום לך ניתוק כואב מסביבתך הטבעית. מיד אני מאכסן את המכשיר הנ"ל, בתוספת עשרה משחקים, בתיק המשפחתי. מה שכן, אם לא קשה לך, עדיף שלא תעלה את הנושא הזה בנוכחות אמך, לפחות עד הרגע בו ייסגרו דלתות המטוס. האם אוכל לסמוך עליך?" *