הכבוד של רוז

קרוביה של רוז הקטנה לא נתנו לה כבוד אנושי בחייה, והכבוד הבסיסי הזה, המגיע לכל אדם גם אם הוא רק בן ארבע וחצי, לא ניתן לה גם במותה. עדת צדקנים בעלי מצפון מיוסר, וקבוצת תאבי פרסום, שהרצון שלהם לשווק את עצמם בכל מחיר העביר אותם על דעתם, עושים בה מעשה כמעט פדופילי, פומבי, באין מפריע.

כמה ימים אחרי הסרת צו הפרסום הגורף שהוציאה משטרת ישראל, הגיע למערכת "גלובס" מייל מצמרר. לכאורה, עניין שבשגרה. דוברת אחת האוניברסיטאות החשובות בישראל, הציעה את מרכולתה לכל דורש: שלושה דוקטורים ופרופסור אחד, שישמחו להתראיין בכל מה שנוגע ל"פרשה", כל אחד בתחום התמחותו - טראומות, פשיעה, מצבי לחץ, והשד יודע מה.

מיותר לציין שאף אחד מהם לא הכיר אישית את הנרצחת או בני משפחתה, אבל לכל אחד מהם יש משהו אינטליגנטי, מגובה כמובן במחקר מעמיק על "התופעה" ומה שהיא מייצגת. התקשורת מתה על מומחים כאלה שמרחיבים את הדעת. "הרחבות" כאלה צרמו במקרים רבים תמיד (זוכרים את השבץ של שרון, שהקפיץ כל נושא סטטוסקופ בכיר לכורסת המרואיין?), אבל במקרה של רוז הן מעוררות בחילה.

כל הסבים והסבתות

רוז הקטנה, שהיתה חשופה להתעללות בשנותיה הספורות, ממשיכה להיות חשופה להתעללות בוטה גם במותה בדמי ימיה.

בחייה ובמותה - לא קם אחד אחד שיגונן עליה, כמו שראוי לבני גילה. לא אמא שנמצאת במעצר, לא אבא, שגר בצרפת, לא סבא, החשוד העיקרי ברצח, לא סבתא רבא שנמצאת במעצר בית, והבה נודה - גם לא אף אחד מאיתנו, עיתונאים ולא עיתונאים.

כל אחד יכול להגיד עליה כל מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, ואיפה שהוא רוצה. לפרסם את תמונותיה הנוגעות ללב, בעיניה הדומעות, ישנה ליד אחותה הישובה בכיסא הבטיחות במכונית, לספר שהיתה בוכה כל הזמן, לפרוש את כאבה ובדידותה לעיני כל כאילו היו שטיח מאובק. זהותה ופרטיותה של הילדה הזאת, קטינה על פי חוק אם מישהו הספיק לשכוח, נגזלו ממנה ברגע שהוכתרה ל"מדליין הישראלית" והפכה ל"אייקון תקשורתי".

הסקסולוגית

שיא השיאים הגיע כשאיריס בר און, סקסולוגית שהורשעה בעבירות מס ונדונה למאסר בפועל, והיועצת של הורי רוז, התייצבה מול כל מיקרופון פתוח, טייפ דלוק או עט, וסיפרה, בלי לחסוך ולו פרט מביך אחד, על הטיפול שעבר אצלה הזוג. "הם אמרו שהיא (רוז) אוטיסטית", חלקה עמנו את הבחנות הוריה המתקשים, "אז אמרתי להם למצוא לה מסגרת", שיתפה אותנו בעצותיה המקצועיות.

"היא היתה ילדה בעייתית", הפרה בר און בלי הנד עפעף את חיסיון המטפל והמטופל עליו אמור אחרון הפסיכולוגים לשמור מכל משמר. אבל לסקסולוגית המדופלמת כנראה לא אכפת. חיסיון לחוד והזדמנות לפרסום לחוד, אז מה אם המשמעות היא חדירה עמוקה לנשמתה הפצועה של רוז, עליה השלום, ושל קרובי משפחתה החפים מפשע (אביה הביולוגי ואחיה הקטנים, למשל).

הסקסולוגית רודפת הפרסום קיבלה דקות שידור ושטחי פרינט ששוויים כסף רב. אני מקווה שמי אשר טיפת רגש בליבו, וראה כיצד היא מוכרת את מטופליה בשביל להופיע בטלוויזיה, ימנע מלהידפק על דלתה בעתיד.

עם יד על הלב, את הפשע הגדול ביותר עשתה התקשורת, ואנחנו, צרכניה. התקשורת על שיתוף הפעולה עם מפרת החוק הזו במרוץ אחרי הרייטינג, ואנחנו בגלל המציצנות הבלתי נשלטת והרצון להרגיע את המצפון. הרי אנחנו היינו בסדר, ההורים ההם אשמים, הילדה בעייתית.

מי ישב עליה "שבעה"

באמצע השבוע פגשתי חבר, איש עסקים, שבין יתר עיסוקיו מטפל בילדים ממשפחות מעוטות יכולת כלכלית. "את יודעת", הוא אמר לי, "שאף אחד לא יושב על רוז 'שבעה'? אין מי שישב עליה".

אותו חבר החליט לעשות מעשה. הוא מסגר את תמונתה בשחור, הפך אותה לשומר המסך בכל מחשבי החברה שלו, והורה לעובדים לא להחליף אותו במשך שבוע ימים. "ככה נתאבל עליה", אמר, "ניתן לה לפחות את הכבוד היהודי שמגיע לה".