מי צריך ערבים משכילים

ישראל מונעת את יציאתם של מאות עזתים ללימודים גבוהים בחו"ל - זו עובדה שאין עליה מחלוקת. אבל לא בגלל זה עלה הנושא לסדר היום הציבורי, או לפחות התקשורתי, אלא בגלל שרשות השידור פסלה תשדירי פרסומת שמתחו ביקורת על החלטת הממשלה. השאלה של פסילת התשדירים היא מעניינת, אבל חשוב ממנה העניין עצמו, כלומר: האם האיסור הישראלי מוצדק וראוי.

יוסי שריד (והוא כמובן אינו היחיד), חושב שלא. באחד התשדירים ששודרו היום במסגרת הדיון, נשמע שריד אומר כך: הזכות לחינוך היא זכות יסוד - ולכן מניעת יציאתם של אנשים מעזה ללימודים מהווה הפרה של הזכות הבסיסית הזאת. דברים אלה מייצגים את דעתם של מתנגדי המהלך, אלא שלמרבית הצער, עמדה זו נשענת על שיבוש מושגי יסוד.

שריד, איש חינוך ובנו של איש חינוך, היה צריך לדעת את ההבדל הגדול בין חינוך לבין השכלה. חינוך הוא עניין לצעירים, שאינם כשירים להחליט בעצמם האם לרכוש אותו. לכן נקבע החינוך כזכות בסיסית שהחוק הבטיח את הקנייתה באמצעות חוק חינוך חובה חינם.

החוק, כידוע, לא הנהיג השכלה אקדמאית חובה חינם, כי לגביה מדובר במהלך התלוי ברצונו של אדם, בכישוריו, ביכולותיו הכלכליות ושאר אלמנטים. בכל מקרה, לא מדובר בזכות מוקנית, חוקית או מוסרית.

הפלשתינים בעזה בהחלט מקבלים חינוך - אצל החמאס ושאר ארגוני טרור. לאחר שחונכו כראוי, מבקשים כמה מאות מהם לרכוש גם השכלה. אלא שהשכלה, כידוע, היא כוח. האם ישראל צריכה לאפשר ציודם של אנשים מחונכי טרור ושנאה בכוח הזה? מותר להתווכח על כך. אבל נדמה שעל דבר אחד אפשר להסכים: השכלה היא נשק, וכל עוד יש מצב מלחמה, ישראל, וכל מדינה אחרת, רשאית להחליט על החרמתו, כפי שנעשה לגבי סוגי נשק אחרים.

קודם שיהיו מחונכים

יש אלמנט נוסף שאי אפשר, ולא צריך, להתעלם ממנו. האלמנטים הקיצוניים ביותר נגד ישראל בעולם הערבי הם עורכי דין, מרצים באוניברסיטאות, התלמידים שלהם, רופאים, עתונאים, סופרים. מה שאומר שדווקא שוחרי שלום כמו שריד, צריכים להיות מעוניינים שבעולם הערבי יהיו מה שפחות אנשים משכילים - ומה שיותר אנשים מחונכים. אבל את הדרישה למתן חינוך ראוי, ולא חינוך לטרור ומלחמה, צריך להפנות לפלשתינים עצמם, לא לממשלת ישראל.