שחיתות מאז ולתמיד: הקמארי מעלה את "שמו הולך לפניו"

כאז גם היום, נראה שהשחיתות הייתה פה תמיד והיא גם מתכוונת להישאר. לאחר הצלחת "הכתובה", קומדיה של קישון שהעלה תיאטרון הקאמרי, מהמרים בתיאטרון על מחזה נוסף שלו, הפעם על הסאטירה החברתית "שמו הולך לפניו" - המחזה הראשון של קישון - ומעלים בשיתוף עם תיאטרון חיפה את ההצגה, שמגוללת את סיפורו של העולה החדש צבי פרוצ'קין. פרוצ'קין לומד מהר מאוד, כי בלי פרוטקציה, או "פתק" מהאיש הנכון - לא יצליח למצוא עבודה. איתמר לבנון, בסך הכל דייר משנה תפרן, כותב עבורו את הפתק המיוחל, וצבי העולה החדש מתמנה למנהל משרד ממשלתי, אף על פי שאין לו שום הכשרה או רקע מקצועי רלבנטי. מחלקת התה, ציונה, היא היחידה שקולטת את המתרחש, ומסייעת בקריצה, תוך שמירה על שתיקה, למנהל הטרי.

"במחזה קוראים לי ציונה, ולאמי קראו ציונה. זו אני שהתעקשתי שיקראו לדמות שלי ציונה. אמא שלי דיברה בחי"ת ועי"ן, ואני גם דומה לה פיזית", אומרת תיקי דיין, עדיין מתרגשת מההצגה שהעלו זה עתה. "אני שמחה שאני יכולה להנציח אותה".

*אהבת את המחזה?

"בהתחלה אמרתי 'קישון, בירוקרטיה, את מי זה מעניין?' ותוך כדי תהליך הבנתי שהוא גאון ושאנחנו כרגיל לא יודעים להעריך. זה מראה לנו שהשחיתות תהיה לעדי עד. זו הצגה על שחיתות, ואנשים מתחברים לזה כי הם עוברים את אותו הדבר עם אנשים מאוד חשובים במדינה, והם מתפוצצים מצחוק, ורוצים לחזור אחורה, נוסטלגית".

המוזיקה של קישון

"זה כאילו לא הצליח לנו", אומר שלמה וישינסקי. "תמיד טענתי שרעיון הקמת המדינה היה רעיון מעניין שנפל. ב-67' זה נפל. מי שמע על זה שהח"כים קובעים מה המשכורות שלהם? איזה מין דבר זה? זו שחיתות של כמה ח"כים שהם המחליטים מה יהיו ההטבות שלהם".

*אתה קורא לרביזיה?

"אני פונה לשלי יחימוביץ' ולזהבה גלאון ולכל מי שרואה את עצמו כלוחם צדק, להירתם למשימה לחוקק חוק שהח"כים לא יקבעו כמה הם ירוויחו. גם אני רוצה, אחרי 42 שנה במוסד מסוים, לקבוע מה המשכורת שלי".

"מה שהדליק אותי במחזה מההתחלה, הייתה הדמות של ציונה, שבמחזה המקורי היא גבר. ההתייחסות לאישה הזאת היא כאל אוויר, ואני רואה את זה בעולים חדשים, אוספי זבל, שאף אחד לא מתייחס אליהם כאל בני אדם", אומר משה נאור, במאי ההצגה.

*היה לך חשוב לשמור על אווירה מסוימת?

"יש גבול דק שאפשר לשחק בפארסה שמועלית. מצד אחד, צריך תמיד לצאת מהאישי יותר ולהיות בקו תפר שיכול להיות גם קצת דרמטי, ושזה יצחיק אף על פי שהסוף כואב. מצד שני, היה חשוב לי שהסוף לא יהיה אמריקני מדי".

*אתם מעלים את המחזה בזמן שהוא רלבנטי מתמיד.

"אין לי אמת פוליטית, אני לא אוהב את האנשים שמצקצקים לאן הידרדרנו. השחיתות תמיד הייתה פה, עובדה שאפרים קישון כבר כתב עליה. יש נקודת גישה מיוחדת למחזות של קישון. השפה שלו מכתיבה קצב מסוים, וצריך להיות מוזיקלי ולהקשיב לה. אני משתדל לבוא בלי דעות קדומות, ואני מתייחס למחזה עצמו".

*איזה מסר היה חשוב לך להעביר?

"המחזה מדבר על איזשהו תום, ומעניין לראות איך הקהל מזדהה עם הגיבור. המפגש הוא אקטואלי, הרי גם אצלנו יש פרשות שחיתות על ימין ועל שמאל, אבל לא כיוונתי לשם. זה פשוט שם. לא שמתי דגש מיוחד, הייתי רוצה שכל המערכות יפעלו ביושר ובהבנה, ושלא יהיו תככים ומזימות. הייתי רוצה את זה, זה אולי נשמע דבילי ותמים, אבל המחזה הזה מונע משם".

לזכר ימי התום

"ברמה הכי אישית הייתי ילד תמוה שמחפש תולעי משי ושוכח לחזור הביתה, וכל ערב מחפשים אותו. הייתי ילד חולמני והוזה, בוהה", מעיד על עצמו שלמה בראבא, כוכב ההצגה. "זה שלמה האותנטי, שבגיל די צעיר קיבל מסר שהחיים זה משהו אחר לגמרי, וצריך מהר להתכונן להיות ראש העיר כי זה מה שנחשב. באמצע יסודי נפרדתי מהילד הבוהה והפכתי ליאצק. במובן הזה, התפקיד ב'שמו הולך לפניו' איפשר לי להתחבר לרגע לילד הזה מהעבר".

*אתה מסכים עם המחזה של קישון?

"אני מסכים עקרונית עם זה שלגעגועים שלנו לעבר, שהיה כביכול תמים יותר ומלא תקווה, אין קשר למציאות. לצערנו, הרבה אנשים פרטיים לא משתנים. אנחנו מסתכלים בעצב ובתימהון על התכונה האנושית הזאת שלא לומדים מהעבר ושאנשים משתנים בדרך-כלל לרעה. לקום ולזעוק 'זו שחיתות', זה מסר יוצא דופן לצאת איתו ב-1953. גם הסוף, שהוא לא אמריקני יחסית לקישון, הוא אמיץ ולא מתחנף. גדולתו של קישון היא בזה שאתה מבין או לא מבין או שזה נראה לך אינפנטילי, והקהל ממלא את החסר. בגלל זה לדעתי לא תרגמו את קישון, כי יש בו איזושהי גלותיות שהצופה ממלא את החסר. אני גם אוהב את הקהל הרחב. יש לי חיבה לפשטות שלו, לתום שלו. כשאתה על הבמה והקהל בא כמו ילד, הוא פרטנר טוב מאוד.

"יש געגועים לשפה של פעם, לעולם המושגים. הייתה צניעות, היינו דומים יותר אחד לשני. הייתה תקווה שמשהו טוב יקרה. היום אנשים איבדו את התקווה, שזה בלתי נסבל. המציאות, שהיא תוצאה של יחסים בין אנשים, לא השתנתה".

*אתה עצמך איבדת תקווה?

"אני ברמה האישית מלא אופטימיות, כי אני חושב שאנחנו יוצרים מציאות, ושהאושר שלנו הוא לא פועל יוצא של מצב חברתי או פוליטי, אלא של אושר אישי. פה אני כמו ילד, שמחפש איך להיות מאושר ממה שיש".

*איפה אתה מוצא את השמחה והאושר שלך?

"אני מוצא את האושר בתוך הלופ הרדוד של עצמי. גם בשוויץ אפשר להיות עצוב, וגם בעזה אפשר להיות לא עצוב. בסופו של דבר, זה מסע מאוד בודד ואישי, וכל אחד במצבו צריך להגיע לגאולה קטנה".

*היית משנה משהו במחזה?

"בחוויה הכללית יש שיקראו לזה 'פשטות שעובדת על הבמה מצוין', ואני מופתע מזה. קישון שורד את הזמן בצורה יוצאת מן הכלל".

*יש מחשבות מצדך לעשות טלוויזיה?

"נורא קשה לעשות טלוויזיה ותיאטרון יחד. ב-15 השנה האחרונות עבדתי בכמה וכמה שלאגרים. אני עובד 30 הצגות בחודש, וטלוויזיה דורשת התמסרות. ההשתתפויות הקודמות שלי בטלוויזיה היו לא מוצלחות, כי הייתי בדרן להשכיר. בטלוויזיה אתה צריך לעשות את החומרים שלך. אני דווקא רואה את עצמי חוזר עם משהו משלי, בין אם זה סדרה או לייט נייט. אני לא עושה קולנוע כי צריך לקום ב-5:00 בבוקר ואז אני לא יכול לחזור מהצגה ב-2:00 בלילה, וכך אני מחמיץ את מה שהיה גורם לי אושר. אני מתגעגע לעתיד". *