"אני מנסה להדהד את ההומו-ישראליקוס"

זה הסיפור על האיש השקוף. האיש שהציבור לא יודע על קיומו אבל מכיר היטב את יצירתו החרישית. האיש שב-35 השנים האחרונות קוראי "כל העיר" הירושלמי, "העיר" התל-אביבי, "חדשות" ו"הארץ" התמכרו למגע הכאילו לא מורגש שלו. כי את השם ערן וולקובסקי מכירים בעיקר מאיירים, עיתונאים ועורכים, אבל את המיתוג הברור של העיתונים שיצאו תחת ידיו, כולם מזהים. את מצוקות הדמויות בקריקטורות שלו אין ישראלי שלא עובר, ואין מי שלא מזדהה איתן.

"אחרי 35 שנה במקצוע, ערן וולקובסקי תולה את הגריד והולך לצייר" - כתב חנוך מרמרי על עזיבתו של המעצב הראשי של עיתון "הארץ". העובדה שהתפנה קצת זמן בלוח העבודה העמוס שלו, היא הזדמנות למצוא את הקווים המשותפים ובעיקר את הצללים והכתמים במה שנקרא היום "דיזיין", את אחורי הקלעים של עולם העיתונות ואת הנוסחה לבריאת קריקטורה.

וולקובסקי מעיד על עצמו: "אני הססן. Hard to get. מסתכל על הכל מבחוץ, כל הזמן". ובאמת קשה לשכנע אותו להתראיין, וגם כשהגיע כבר לפגישתנו שנדחתה כמה פעמים וענה לשאלות (באריכות ובתשומת לב לפרטים הקטנים), המבט בעיניים הבהירות עד שקיפות היה נייטרלי ובוחן. מבט של מי שלא ממש כאן, של מי שמסתכל מהצד.

הסתייגות מתמדת

וולקובסקי, שהעיצוב שלו הוביל את הקו הליברלי (המתקרא במחוזותינו "שמאלני") הפתוח והביקורתי בעולם העיתונות, הוא יליד בארות יצחק, קיבוץ דתי מזרם הפועל המזרחי, שאחרי שירות צבאי רצוף לילות ללא שינה במארבים בבקעה, הגיע ללימודים בבצלאל ופגש בכיתה את חנוך מרמרי ויוסי קליין. המפגש הניב לאחר סיום הלימודים את לידת "כל העיר" (כתוצאה מיוזמת הצוות מרמרי & קליין ששבתה את ליבו של שוקן). "מה בדיוק היה במפגש אני לא יודע" משחזר וולקובסקי, "הייתי בארצות-הברית וקיבלתי מכתב: 'יאללה, בוא, מתחילים!'. ואני הססן. אני בכלל צריך לצייר. אז אמרתי - 'עזבו אותי, מה אתם מתחילים עוד פעם!', אבל הם התעקשו".

זה היה הסמן הראשון בתרבות המקומונים שפרחה בשנות ה-80 וה-90. הצלחת "כל העיר" הירושלמי הביאה להקמת אחיו התל-אביבי "העיר", או בלשונו של וולקובסקי: "חנוך מרמרי נבחר להיות יוסי קליין של תל-אביב, ככה נולד 'העיר' והשאר היסטוריה. העיתון התנהל במתכונת די דומה ואפילו הייתה התערבבות מסוימת של אנשים. מאחר שלא עשינו מסלול כמו שיש היום מגמות לעיצוב עיתונים ולאיור, אז די המצאנו את זה, וכל אחד שידע לעשות משהו - עשה. כמו בצ'יזבטרון, מי שידע לנגן על אקורדיון קם וניגן".

בהתחלה הקפיד וולקובסקי לעסוק רק בעיצוב ב"כל העיר". האיור התחיל לגמרי במקרה, מאיזו קריקטורה זעירה: "ריבוע קטן פעם בשבוע, שכלל לרוב סוג של דיאלוג בין שני פוצים. סצנה קבועה. הוא אומר משהו. היא עונה לו. יואל אסתרון, העורך, אמר שאני זד כלומר רשע, וזו הפכה להיות החתימה - Z".

*ואז נולד "חדשות"?

"כשהתגלגלתי ל'חדשות' ב-87', עדיין עם רגל קטנה ב'כל העיר', היה שם קונספט שנבנה בלעדיי כי לא רציתי להיטמע לגמרי בעיתון. רציתי לשמר את עצמי כאמן בסטודיו. חצי משרה, רבע - הכי פחות שאפשר. אז בהתחלה באתי לשלושה ימים, אחר-כך לארבעה, ואז לחמישה. זו הייתה מין הרפתקה וכיוון שהאנשים בצמרת היו מאוד קרובים לי, אפשר היה לתת ימים ושעות בלי לסגור ולחתום חוזים.

"באתי מירושלים, והייתי כל הימים על הכביש. הייתי יוצא מ"חדשות" בשתיים בלילה רק כדי לישון ארבע שעות ולחזור, עד שראיתי שזה מגוחך ועברתי לתל-אביב. כשחנוך מרמרי ויוסי קליין ביקשו - 'תצייר משהו ליום שישי, ותצייר משהו גדול לכתבה ההיא' - זה התחיל. בלי לתכנן. הם בעצם הפכו אותי למאייר. כשבמקביל רוב המטלה הייתה לתחזק את החזות של העיתון שמתרחב וצומחים בו מוספים".

*ואיך התחלת לאייר ב"הארץ"? הרי עד שנות ה-90 לא היה שם כמעט איור?

"זה התחיל ב-1995 כשעשיתי מילוי מקום לזאב, הקריקטוריסט ההיסטורי של העיתון. בשבתות הוא לא עבד, אז אני הייתי מאייר לגיליון של יום ראשון ולעוד יום בשבוע. וכשהם הגיעו לאיזה חיכוך עם זאב, הוחלט להיפרד ממנו והכניסו אותי במקומו. צעד שהציף את העיתון במכתבי קוראים זועמים".

הקוראים המושבעים של "ספרים" מכירים את האיור שיחד עם מאמר הפתיחה של מיכאל הנדלזלץ הפכו לסימן ההיכר של המוסף. וולקובסקי מספר שגם כאן האיור נולד במקרה: "רצינו לעשות מוסף דומה למוספי ספרים שבעיתונות המערבית הגדולה. הנדלזלץ העורך, רצה שיהיה מעין הגיג 'קראתי ספר' בעמוד הפותח לפני הסקירות. בעיצוב נוצר מעל לטקסט חצי עמוד לבן. אז אמרתי - כאן יהיה מקום לאיור ועשיתי איור דוגמה בסגנון ה'ניו-יורקר'. איור קומי אזרחי. לא פוליטי. הוא והיא בסלון. עשיתי אחד וחיפשתי מי שיאייר ולא מצאתי. עשיתי שניים - לא מצאתי... ועד היום אני עושה את זה. 900 איורים רק בסדרה הזאת, עד היום".

*איך ניגשים לעשיית קריקטורה?

"קריקטוריסט זה סוג של אופי. זה לא קשור לציור. זה לראות את הזירה דרך האספקטים הנלעגים, המגוחכים, המקוממים או המשעשעים שלה. לי יש את זה כי אני מסתכל על הכל מבחוץ. מין מצב נפשי קבוע של איזו הסתייגות. כשאני בבית בשיחת סלון, אשתי תגיד לי: 'שוב אתה! במקום סתם להסתכל בגבעטרון (בטלוויזיה) בנייטרליות חיובית של בני הארץ שיכולים קצת להתלחלח בדמעת עמק שיבולים - אתה עושה מזה זיוף, פלסטיק'. בעיניי קריקטורה זה לראות את המאמצים של האדם להציג עצמו טוב יותר ממה שהוא".

אסתטיקה מושאלת

וולקובסקי מדבר על גיחוך בקו ומתייחס לסגנון של הקריקטוריסט האמריקני הנודע סטיב ברודנר, שהתארח במדור הזה לפני כשבועיים. וולקובסקי מתפעל מהווירטואוזיות שלו, מהתוכן הרבה פחות: "סטיב ברודנר ודומיו עובדים על שכלול הצד הצבעוני של הדמויות. עבודת צבע איכותית. גימור מאוד גבוה. אנחנו כמעט לא מגיעים לגימור הזה ולכן מטפחים משהו אחר כדי לפצות.

"למשל דודו גבע. הציור עצמו פרימיטיבי וכמו ילדותי, אבל ההגות והילדותיות הן דבר שקל מאוד להתחבר אליו. בעבודות שלי, חשובים לי פשטות הקו, התמצות והיכולת להדהד את ההומו-ישראליקוס. עיקר העבודה הוא בסאבטקסט. הכפכפים והמכנסיים של הישראלי הקצת שמנמן ושעיר. ותמיד עדיף בקיץ. עם גופייה או בלי גופייה. במרפסת. כל הדברים שכולנו חווים וסובלים. הסבל הקולקטיבי הוא מאגר נפלא להזדהות וללגלוג. מרמרי, שהוא קריקטוריסט בנשמתו, לימד אותי את הדברים האלה. היום כולם חיים לפי איקאה. בירושלים של נעורינו, לכל סטודנט היה קוץ ושטיח מהעיר העתיקה, ולבוגר הסיירת - תרמיל של טנק שהחברה שלו שמה בתוכו את הקוץ. הפרטים הקטנים שנכנסים לאיורים בלי שהקורא ישים לב, הם אלו שיוצרים את ההזדהות".

הפער בין הקריקטורות המפוארות והווירטואוזיות שבעיתונות האמריקנית לבין עניות המראה של הקריקטורות בעיתונות הישראלית מביא את וולקובסקי להסביר: "הזמנת עבודה מאמן אמריקני שמתוגמל היטב, היא משימה ליומיים. הוא ייכנס לסטודיו ואחרי יומיים ישלח את זה בגימור מלא. אצלנו פועלים מעכשיו לעכשיו. אתה שומע על זה בבוקר וצריך להעביר בערב או בבוקר למחרת. שעתיים הולכות על ניסיונות. נשארו שלוש שעות לביצוע. אז באופן טבעי תשתמש בכלים שמביעים יותר: קו, כתם, קטע צבע אחיד. לא צבעי המים שברודנר מוציא בשביל לצייר את ההצללה מתחת ללחי של קלינטון...".

*מה דעתך על פריחת האיור בארץ?

מאיירים מגיעים ומראים לי איורים מאוד משוכללים מהסוג של ברודנר. זה בסדר, אבל אין בהם רלבנטיות למציאות הישראלית. יש בארץ הרבה מאיירים מאוד מיומנים ומשוכללים, אבל קשורים לגמרי לאסתטיקה מושאלת. בספר כמו של ירמי פינקוס שמתקיים בהווי מזרח-אירופי של לפני מלחמת העולם, זה בסדר לצייר אדונים וגבירות, אבל לספר ילדים לגמרי עכשווי, לצייר אדון במכנסיים נפוחים וחגורה מעל הפופיק? אין אנשים כאלו. הם נעלמו מהנוף יחד עם פנחס ספיר".

*איך אתה משלב עיצוב מדויק של עיתון עם קו חופשי של איור?

"לפני הכל אני מחפש אינטליגנציה בעבודה. לפני התפתחות הביצוע ולפני רהיטות הסיפור. בכל עבודה יש איזה אינטלקט. איזו דרגה של תחכום, חוכמת מתבונן ומטען אישי. בעניין הזה אין הבדל בין עימוד עיתון ובניית מאסה טיפוגרפית שכולה גדלים של אותיות, מרווחים, עובי קווים, מספר טורים, חיתוך תמונות וכו', לבין איור נשכני ומלא משמעות שמציג את מופז ולבני שקועים בריב בכנס של קדימה".

ראיון עם וולקובסקי הוא כמו מסע בדפי העיתון שעיצב - מאופק, קשוב לפרטים הקטנים, ומלא שנינות שלא מפסיקה להפתיע בזויות ההסתכלות שלה, ובעיקר בהגדרות שלפעמים אכזריות, לפעמים מצחיקות אבל תמיד מדויקות. ככה הוא מכתיר את האמנות כסוג של סלבריטאות חדשה. "זה מדהים איך האמנות הפכה לסקסית. איך אמן נהיה סוג של כוכב נולד, להבדיל מהאמן האינטימי המסתגר שהכרנו. כמה הענף הזה נהיה אפוף ושבוי במעטפת של ייצור אירועים, הזמנת קהל, יחסי ציבור, מה שנקרא 'הסצנה'".

הוא מגדיר את הקהל הנוהר לאירועים כ"אספסוף תרבות" וטוען שהוא מרגיש מאוים, "כי זה אומר שצריך כל הזמן לחפש שהם (אספסוף התרבות) ינחו אותך, ולכן זה מוביל לוולגריזציה של היצירה שלך". והיצירה שלו נובעת מתוכו: "אני שייך לאמנים הפיזיים. במובן הכי קמאי של אמנות. כמו אלו שחייבים לשיר ולנגן כי זה בתוכם. יש בי את הנביעה הזאת. היד כל הזמן מחפשת לסמן. להבדיל מאמנים טוטאלים שמתעסקים בצער העולם, אני מטפל בדברים עם רלבנטיות לאבולוציה שלי. אני אקח את הבלוק שלי ואצא למרפסת ואצייר שוב ושוב את הברוש ואת הבית ממול. זו מין מולדת כזו, וזה נותן ביטחון. הברושים האלו שהם כל-כך ים-תיכוניים, ריבועי הבתים... זה מעניין לפעול בתוך הבריאה הזו ולברוא את עצמך בתוכה". *