אוויר פסגות: בועז כהן הלך לראות את אייר

ייאמר מיד: אייר היו נפלאים. מדויקים, מכוונים גבוה, נוגעים ופוגעים, מרגשים. הצמד הצרפתי, מחוזק במתופף מצוין, מתח קווים בין פינק פלויד של 1975 לבין הסצנה האלקטרונית של 1998. אבל יותר מכל הם נשמעו רלבנטיים, מאתגרים ונכונים לסוף 2008, שנה שלא תיזכר דווקא כאחת הטובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אבל אייר ביום חמישי האחרון היו הדבר הנכון במקום הלא נכון. קהל שרובו פטפטני, סתום ואטום הציג את מראה דמותו של הישראלי המכוער. 63 דקות בדיוק (מדדתי) ארכה הופעתם של אייר. אבל שעה ושלוש דקות הן כנראה יותר מדי זמן לרוב רובו של הקהל כאן, כשזה נוגע לאקט מוזיקלי-אמנותי.

היה זה בלייז פסקל, המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי, שניסח כבר במאה ה-17 את האמת הצרופה במשפט אחד: "כל צרותיו של האדם נובעות מאי-ידיעה כיצד לשבת במנוחה". בחזית הבמה הצטופפו המעטים שכן רצו לשקוע במצע החלומי שהציעו אייר, שהיו נכונים לצאת למסע קסם מסתורי אל המוזיקה ועמקי הנפש. אבל רוב רובו של הקהל בהאנגר פשוט זז ונע באי-נוחות, והיה שקוע כל כולו בשיחות קולניות, כמו היה המופע פסקול גלגלצי לדייט או ישיבת עסקים.

קשה להאמין, כשרואים את זה, קשה להבין כשמתעמקים בזה. שכן, מדוע יתלבש אדם במיטב מחלצותיו, יגיע עד לנמל תל-אביב, יחנה את מכוניתו וייפרד מ-250 שקלים בקופה, כדי להיכנס לאולם שבו מתקיימת הופעה, אך הוא עצמו אינו שם לב לאותה הופעה, ולמעשה אף מתעלם ממנה לחלוטין?

אחד ההסברים הוא שישראלים אינם אוהבים באמת מוזיקה. הם אוהבים קטע. הם לא באים להופעה כדי לשמוע מה שיש לאמן לתת, אלא מגיעים כדי להתפלל (פול מקרטני) או לקחת חלק בשירה בציבור קולקטיבית (שלמה ארצי). הסבר אפשרי נוסף: ישראלים מתייחסים למוזיקה כאל משהו ברקע, ותו לא.

אסור היה להביא את אייר להאנגר, כי הם לא מרעישים מספיק. כשדיפ פרפל הופיעו שם לפני חודש, ונתנו בראש, אי-אפשר היה לדבר. אבל אמנים שמבקשים הקשבה אמיתית, התמסרות למוזיקה, לא יכולים לצלוח את מחסום הקהל הישראלי הציני והטיפש. אותה בעיה הייתה בהופעה של LOW במועדון הבארבי. מי שרוצה לשקוע בחוויה, נאלץ לסבול מאלה שאין להם גבולות ואין להם כבוד ואין להם הבנה בסיסית בנוגע להבדלים שבין הופעה חיה לשיחת ועידה.

שירים: חוץ מ"אול איי ניד", הם נתנו את הכל, כולל "שרי בלוסום גירל" הענוג, "סקסי בוי" בהדרן, "לבד בקיוטו" מתוך הסרט "אבודים בטוקיו" וקטע הנושא "פלייגראונד לאב" מהסרט "חמש נערות יפות".

תזמון: שעה ושלוש דקות. זה היה משך המופע. אז נכון שמופע גדול אינו נמדד דווקא במספר הדקות שלו, אבל בכל קנה מידה מדובר במעט מדי מוזיקה נטו.

ומצד שני: ייתכן שאייר הרגישו שאין כל כך מי שמקשיב, אז כדאי לגמור מהר - וללכת?

עישון: אז יש או אין חוק נגד עישון במקומות ציבוריים? מיחסי הציבור מוסרים שהמפיק אלן אלקיים אינו אחראי למעשנים בהופעה שהוא הפיק, אבל המאבטחים בהאנגר 11 סירבו לנקוט פעולה כלשהי נגד מפירי החוק (הרבים). מי שסובלים מעישון, כמו אחותי וחברתה שבאו איתי והשאירו בקופה 500 שקל, נאלצו לסבול בשקט. *