"מי שירצה אותי עכשיו יצטרך להכין הרבה אלפי יורו לתערוכה לא צנועה"

דמות אישה זעירה, בגודל בובת ברבי אך ללא הקימורים, לבושה בבגד ים כחול, נראית כשוחה באוויר, ראשה מתנגש בכוח בקיר ודם ניתז מסביב. זוהי "שחיינית וקיר", עבודה קטנה ומצמררת של סיגלית לנדאו משנת 1993, שבחר האוצר דורון רבינא לכלול בתערוכת "שנות ה-90 ובסוף נמות". במבט של 15 שנה לאחור היא נראית אוטוביוגרפית, כמעט נבואית. גם היום, כשהיא ידועה כאמנית מצליחה בארץ ובזירה הבינלאומית, סיגלית לנדאו עושה הכל קשה, ממשיכה לשחות "ראש בקיר".

היא חיה בין טיסות וחללי סטודיו, בריצה מתמדת בין ערים בעולם והבית בתל-אביב, שבו היא מגדלת את בתה הקטנה, עוד לא בת שנתיים. השנה ניתקה את הקשר עם גלריה אלון שגב, במקביל לכיבוש שני שיאים בקריירה שלה: הצגת תערוכת ענק בחלל לאמנות עכשווית KW בברלין ותערוכת יחיד במחלקה למדיה ב-MOMA בניו-יורק. בין לבין היא מציגה בתערוכות קבוצתיות, רשמה נוכחות בולטת במיצבים גדולי מידות בשתי תערוכות העשורים האחרונים, ובשבת האחרונה פתחה תערוכת יחיד בגלריה Kamel Mennour לאמנות עכשווית בפריז.

*איך את מנהלת את כל זה?

"אפשר להגיד שזה מנוהל על-פי גחמות, אני לא מתכננת כלום. אני לא מתעסקת בתכנון אלא פועלת על-פי דד-ליין - כשצריך אני עושה. בצורה מאוד נשית, לא עמלנית אלא רוחנית, אני מקיימת איזה שפע ולא מתנהלת 'על הקשקש'. אני לא יודעת כמה אני עולה לעצמי, כמה עובדים יש לי ומי מחזיק כרגע בכרטיס האשראי".

*העבודה שלך דווקא נראית עמלנית מאוד, מלאה פרטים ועבודת כפיים מורכבת.

"אבל ההתעסקות סביב התפעול לא כזאת. כשצריך לשלוח עבודות לארץ אחרי התערוכה בגרמניה - צריך 70 אלף שקל, פשוט מוציאים. כשצריך לטפל במשהו צריך לטפל מיד, לא לתכנן איך נעשה את זה ונגיע לחוף מבטחים - שיהיה תמיד אותו חוף".

תערוכה בהיכל התהילה

הדימוי מעולם השחייה שאול מסרט מדע בדיוני שלנדאו מצטטת, "חזרה לפטקה", שבו אחת הדמויות - האנושית שבהן - שחתה רחוק יותר, כי עבדה במלוא המרץ, ולא תכננה איך תשמור אנרגיה לדרך חזרה. קשה להתעלם מהתזכורת לעבודת "השחיינית" הקטנה והישנה.

אם עבודה זו נראית כאישית, הרי שרוחה של לנדאו הלכה והתעצמה מאז. הדמויות שלה עברו טרנספורמציה קיצונית והן מוכרות יותר מעבודותיה המאוחרות - פסלים בגודל אדם, פשוטי עור, חשופי שלד ושרירים, מזוויעים ופגיעים, שנילושו ונדחסו מעיסת עיתונים מקומטים. דם, גוף חשוף, בשר מרקיב ותחושת אסון אפוקליפטית הם צד אחד בולט ומטלטל של עבודותיה. היבט זה בא לידי ביטוי חריף ורב-משמעויות בתערוכתה בברלין - "חדר האוכל Eat as much as you can't", היא כינתה זאת. לנדאו אינה מנסה לייפות את הנגיעה בעוולות ובעצבים חשופים, שהיא נושאת עמה מההיסטוריה האישית והמשפחתית בחזרה לברלין.

מהצד השני ניתן ללכוד בכל עבודותיה דימויים של שקט ופעולה ריטואלית, מדיטטיבית, אסתטית, מהפנטת וממגנטת. בעיקר בעבודות הווידיאו שלה, שכמה מהמפורסמות שבהן מתקיימות אף הן לצד מים. על "Dead See", ספירלת האבטיחים בים המלח, שהוצגה לראשונה בתערוכת הענק בביתן הלנה רובינשטיין ב-2004, אמר לאחרונה האוצר הבריטי אנדרו רנטון שהיא אחת מיצירות הווידיאו הגדולות של זמננו. כך חשב גם קלאוס ביסנבאך, אוצר המדיה של ה-MOMA, שבחר בעבודה זו ובשתיים נוספות למיצב הווידיאו והפיסול של לנדאו, שהוצג בניו-יורק מחודש מארס עד יולי השנה.

*התערוכה בניו יורק היא פסגה בקריירה?

"Big Time. זה ה-MOMA, שהוא המקום של האמנים הגדולים והמתים. לידי הציגו עבודות של מרסל דושאמפ וגורדון מטה קלארק - אמני שנות ה-20 או ה-70, זה Hall of Fame".

*זו הייתה שנת שיאים. לא מפחיד אותך מה יהיה הלאה?

"באמנות כל הזמן יש פחד. אני עובדת מתוך תחושת פחד כל הזמן מבחינה אמנותית. אבל לא בתחום הכלכלי. שיא לא שיא - אני לא פוחדת".

*מה את מציגה בפריז?

"בעיקר עבודות קיימות, אבל זה מיצב. אני תמיד עובדת על-פי החלל".

גלריה לא תורמת מספיק

העבודה הגדולה של האבטיחים בים המלח מוצגת בחדר מלא מלח. בקומה מתחת יש גם חדר סוכר, וכן מוצגים אהילי המלח הגבישי שהופיעו בתערוכות האחרונות, לצד המוטיבים החוזרים - כמו אבטיחים במלח, שבשרם האדום הופך למיובש וכאוב, ו"מקררים מתחבקים", מיצב אור עם שני מקררים ישנים, שהיא מחבבת במיוחד. לצדם היא מציגה מעט עבודות חדשות. אחת מהן היא עבודת הווידיאו "Arab Snow", שנוצרה בניו-יורק ולדבריה קשורה מאוד לפריז.

עבודה אחרת, עדינה ופיוטית, טריפטיך וידיאו "ריקוד למאיה", תוצג בקרוב שוב, בתערוכה המוזמנת ליריד היוקרתי ארט באזל במיאמי ביץ'. את העבודה, הנמצאת גם בכמה אוספים חשובים, הקדישה לנדאו לאמה, שנפטרה בעת הכנת התערוכה בהלנה רובינשטיין. שנתיים אחר-כך נולדה בתה. לנדאו נפרדה מבן זוגה ואת הילדה הם מגדלים במשמורת משותפת. נראה שחייה סוערים כמו אמנותה.

*השנה גם ניתקת את הקשר עם הגלריה שלך, זה לא עלול לפגוע בהתקדמות?

"מי אמר שגלריה תזניק את ההישגים האמנותיים שלי היום יותר מעבודת סטודיו ובניית התקציב הנכון לתערוכה מוזיאלית בעוד שנתיים? יש לי גלריה בפריז, יש גישושים עם גלריות בעוד מקומות. אני לא מיתממת, מכירות זה חשוב וזה דבר טוב, אבל לא צריך להטיל את כל המשקל על מכירה ועל גלריה. דמיאן הירסט הוכיח שגלריה לא בונה אמן", היא רומזת למכירה הפומבית המטורפת של יצירות דמיאן הירסט בסותבי'ס, ללא תיווך הגלריות שלו בניו-יורק (גאגוזיאן) ובלונדון (ווייט קיוב), הנחשבות לבעלות כוח רב.

*לא קשה יותר לאמן להתנהל ללא גלריה?

"תלוי מה היא תורמת לי. גלריה מקבלת 50% מהתשלום על עבודה שנמכרה, אבל אם היא לא נותנת לי גב בהעברה ובאחסון ובטיפול בעבודה או בהוצאת קטלוג אז זה לא תורם מספיק". את הפרידה מאלון שגב עשתה לדבריה באופן שקול ומחושב, "לא על שטויות, אלא בגלל דברים מהותיים שלא התאימו".

מרבית העבודות של לנדאו הן מיצביות, ענקיות ויקרות לאחסון ולהעברה. הלוגיסטיקה גובה מחיר גבוה. "בעבר שכרתי דירות כדי לאחסן עבודות. הגעתי לשלב שהשמדתי עבודה וכמה ימים אחר-כך הגיעה פנייה מאספן שרצה לקנות אותה יצוקה בברונזה. זה מתסכל". מבחינת מכירות, אספנים קונים בדרך-כלל חלקים מן המיצב, פסלים, וידיאו, ציור או צילום. מהתערוכה בברלין נמכרו עבודות לאספנים בארץ ובחו"ל. עבודותיה נמצאות גם באוספים מוזיאליים.

הגלריה כקשר עם אספנים

"כשאספן רוצה עבודה הוא יכול פשוט לקנות אותה. היום יש לי יותר זמן ויותר עניין להכיר את הבן-אדם שקונה את העבודה שלי. יש אספנים שרוצים להכיר אותי ולבוא לסטודיו. הסטודיו הוא מקום שכולו שלי, טוטאלי".

לדברי לנדאו, היא מקבלת פניות מגלריות בחו"ל. "גם מהארץ פונים אלי אבל אני מתמהמהת, עוד לא מוכנה להחליט. אני בתקופה שלא רוצה לתת תשובות מוחלטות, אולי בעוד שנתיים אדע יותר בבירור מה מוכרים בארץ ומה בחו"ל".

התערוכה בפריז, צנועה על-פי קנה המידה של לנדאו. "בשביל התערוכה הבאה שאני רוצה לעשות צריך גלריה כמו גאגוזיאן או פייס וילדנשטיין" (הגלריה שעמה עובדת מיכל רובנר בניו-יורק, ח.פ.ר). "אני לא סטרילית ולא מקובעת. בתקופה האחרונה נזרעו זרעים של קשרים בכל מיני מקומות, ומי שירצה תערוכה לא צנועה יצטרך להשקיע הרבה אלפי אירו". *

פרטים על התערוכה בפריז באתר: www.galeriemennour.com