אפקט הדוב

לפני שנשוב אל הקלפיות כדי לבחור שוב בין מפלגות שמציעות בדיוק את אותו שום-דבר, ושלאחריהן צפויה שוב ממשלת כלאיים, שלא תתקדם לשום מקום, אולי כדאי לנסות ללמוד משהו ממה שקורה בבחירות הקרובות יותר, אלה של יום ג' השבוע בארה"ב ואלה של השבוע הבא, ברשויות המקומיות כאן אצלנו.

יתרונו המוצק והמרשים של ברק אובמה השחור וחסר הניסיון על הסנאטור הוותיק מקיין נחשב לפני כמה חודשים כהזיה פרועה, wishful thinking של כמה "ליברלים מנותקים". המומחים דיברו על מכשול גזעי בלתי עביר, על מגזרים שלא יהיו מסוגלים לתמוך במועמד שחור.

הסחף שהביא את אובמה

איך זה קרה? מה שהביא את הסחף לכיוון אובמה, הוא הקריסה שראינו בינתיים בשיטה הקפיטליסטית לעילא באימפריה של הדוד סם. הדה-רגולציה עלתה להם לראש. המגזר הפיננסי החמדן משך בכוח את הכלכלה הריאלית למטה, וגרם לנשיא רפובליקני וקפיטליסט נאמן כמו ג'ורג' בוש לעשות סיבוב פרסה מדהים ולהתחיל להלאים בנקים. המסר שהבינו האמריקנים מתוכנית החילוץ של פולסון היה ברור: נכשלנו.

הבוחר האמריקני הסתכל על מגדל הקלפים של וול סטריט שנפל על ראשו והבין: מה שצריך זה נשיא אאוטסיידר, נטול קליקות בוושינגטון, אולי אפילו, לא נורא, קצת "סוציאליסט". הרפובליקנים בנסיגה מכיוון שנמאס למצביעים לשמוע סיסמאות חבוטות ולהישאר עם דגל ביד, אבל בלי דירה ובלי עבודה.

המטיף לסרבנות

השמרנים בלחץ גם כאן. בתל אביב למשל. חולדאי, האיש שזוכה לתמיכה פעילה של קדימה ושל העבודה ולתמיכה מהליכוד בעצם אי הצגה של מועמד מטעמו, מגלה בסקרים איך הוא מאבד גובה לטובת דב חנין, ח"כ מחד"ש, שאמור היה להיות מוקצה בכוח, מתוקף השיוך המפלגתי שלו.

איך זה קרה? חנין הפך לדובר אותנטי של ציבור תל אביבי גדול, הטרוגני מכל הבחינות. מדובר בבוחרים אדישים לשעבר, כאלה שחולדאי סמך עד היום שהם יישארו בבית ולא יפריעו. אלא שהם כבר לא מסוגלים לשבת בבית. בייאושו, המחנה השמרני יוצא למלחמה להגנת הקיים: ח"כ שלי יחימוביץ', מצביעת חד"ש לשעבר, מסבירה לציבור שחנין מטיף לסרבנות ולא עומד דום בהמנון ולכן אסור שייבחר; פקחי עירייה נשלחים פתאום למטה חנין עם מצלמות, בנימוק של "עבודה שגרתית לצורכי חישוב ארנונה"; חנוך מרמרי מסביר לצעירים הנלהבים שצריך להצביע "בעד" ולא "נגד", כלומר לחולדאי המוכר על פני הטריטוריה הלא-מוכרת של חנין; ואבירמה גולן נתפסת לאיזה עניין טפל ומסיקה שבמדובר בתנועה המבטאת "נהמת לב", והיא מזהירה: "נהמות לב ידועות כמערערות הליכים דמוקרטיים", לא פחות.

תל אביבים מקיצים מתרדמתם

תקראו לזה אפקט אובמה, אבל הציבור התל אביבי כנראה מתעורר. התל אביבי - זה שהנוף נחסם לו, שהאוויר בריאותיו משחיר מפיח ושכיסיו מדולדלים משכר דירה מופקע (מילא פיקוח על הסכומים, מה עם פיקוח על תנאי האחזקה של הדירות, או עם טיפול במחלקי הדירות תאבי הבצע?) התל אביבי הזה פתאום הבין מה אפשר לעשות במעטפה שהוא יחזיק ביד ב-11 בנובמבר.

לחולדאי נוח, לשר הפנים מקדימה, לח"כית הנמרצת מהעבודה, לנתניהו שלא צריך פעולת קמיקזה בתל אביב לפני הבחירות הכלליות שהוא כל כך בונה עליהן, אבל לתל אביבים לא נוח. מאוד לא נוח להם, כבר הרבה זמן לא נוח, אלא שעכשיו יש להם גם אופציה אמיתית להביע דעה ולשנות את הדברים. רמיזות ושקרים על חוסר פטריוטיות כבר לא עושים רושם על אף אחד. קריאת הגיוס האוטומטית של המחנה השבע, "הוא קומוניסט!" נשמעת כמו ציטוט מאסיפות בחירות משנת 1981. המילים האלה כבר לא מפעילות את הרפלקסים מפעם.

נטול סחבקים

הבחירה בחנין אינה טרנד. זה לא שהוא משיח גואל, את התאמתו לתפקיד אפשר יהיה לבדוק רק בעתיד, ואף אחד לא תמים לחשוב שהכל יהיה חלק. אבל מדובר במועמדות שלא מביאה איתה סחבקים עם אימפריית חניונים, שאין לה פטרונים שגרים במגדלי אקירוב. חנין הוא פטריוט, ואם לדייק, חנין הוא לוקאל-פטריוט. האם זה לא מה שהעיר צריכה בראשה?
ועוד תקווה קטנה: אם תצליח ההתעוררות התל אביבית הזאת, הלוואי שהיא תסמן את המגמה גם בבחירות הכלליות. אם קריאת ההשכמה של תל אביב תשנה את העיר בעוד שבוע וחצי, נקווה שהיא תעיר ב-10 בפברואר את ישראל כולה מתנומת הבובליל שלה. כי בחירות, אתם יודעים, זה לא ריאליטי. אלה החיים שלנו.