"אין לרמת ההכנסות שלנו אח ורע באירופה"

מנכ"לית האופרה הישראלית, חנה מוניץ, פותחת את העונה החדשה באופטימיות זהירה. האופרה הישראלית תציין השנה את אחת העונות החזקות בתולדותיה, במקביל לחגיגות המאה לעיר תל-אביב. את שיא העונה יסמן ביקור בית האופרה "לה סקאלה" ממילאנו בניצוחו של דניאל ברנבוים, עם "אאידה" ו"הרקויאם" של ורדי. הקהל המקומי לא נשאר אדיש: מספר מנויי האופרה עלה למרות המשבר, ולהצגות של "אאידה" המתוכננות ליולי 2009 כבר לא נשארו כרטיסים. למי שמתעקש לשמוע את חברי "לה סקאלה" בכל זאת, כדאי לרשום לפניו שלהופעה (היחידה) של הרקויאם בפארק הירקון עוד לא התחילו למכור כרטיסים.

חלק מהקהל הישראלי בוודאי מתלהב מההיצע המסעיר, אבל לחנה מוניץ יש חיים הרבה יותר קשים מאלה של מנהלי "לה סקאלה" האיטלקים. בניגוד לאיטליה, שחיה ונושמת אופרה, הרי שבישראל אופרה נחשבת עבור רבים לסדין אדום של אליטיסטיות. "אין מסורת של אופרה בארץ", מתארת מוניץ את הבעיה התרבותית המרכזית שאיתה היא צריכה להתמודד. "בגרמניה יש 70 בתי אופרה, באיטליה יש בית אופרה בכל עיר, וכך גם כמעט בכל מדינות אירופה. כאן לעומת זאת יש רק אופרה אחת, וגם אותה קשה לקיים".

פגיעה בתנאי ההעסקה של העובדים

להיעדר המסורת התומכת באופרה יש השלכה כלכלית רצינית. בניגוד לתמיכות המסיביות המקובלות בחו"ל, מתקיימת האופרה הישראלית בעיקר מהכנסות עצמיות. "אנו מקבלים סובסידיה של 40% מעיריית ת"א ומהממשלה. את 60 האחוזים הנותרים אנחנו צריכים להביא בעצמנו, וזהו דבר שאני גם גאה בו וגם מצרה עליו. גאה - כי אין לרמת ההכנסות שלנו אח ורע באירופה. לבית האופרה של וינה, לדוגמה, יש הכנסה עצמית של 18% בלבד. התקציב שלו הוא בערך פי עשרה משלנו, אבל מבחינת היקף פעילות, הוא די דומה לנו. מצד שני אני גם מצרה על המצב הזה, כי זה בהכרח פוגע בתנאי ההעסקה של העובדים".

לדברי מוניץ, דלות התקציב מחייבת אותה לבסס את שיטת הניהול של האופרה על מיקור חוץ. "כמעט כל התקציב כאן מיועד להפקות ולא לאחזקת כח-אדם", היא אומרת. "יש לנו 90 עובדים קבועים שיושבים על פיי-רול, וכל היתר מוגדרים כעובדים זמניים. זה נכון גם לגבי הליבה הטכנית הכי בסיסית, כמו מקהלה, תזמורת, צוותים טכניים, עובדי הפקה וסולנים. לשם השוואה, בבתי האופרה של "לה סקאלה" או של וינה יש כ-2,000 עובדים קבועים. לנו אין מקהלה, אין תזמורת ואין צוות סולנים מוביל. זה מצב מצער מאד, אבל אין לנו ברירה. אם היינו מחזיקים מקהלה, היינו צריכים להצטמצם לשלוש הפקות בשנה ואז לא היינו יכולים לקבל הכנסות מספיקות".

מצב העניינים הזה יוצר תמונה מוזרה וייחודית. מצד אחד, המקהלה השרה בהפקות האופרה מוגדרת כ"מקהלת האופרה", ותזמורת ראשל"צ המנגנת בהן מוגדרת כ"תזמורת האופרה". מצד שני, אף אחד מהחברים בהן אינו נמנה על עובדי האופרה הקבועים. "הם אמנם מקבלים שכר עם כל התנאים הסוציאליים הנלווים", אומרת מוניץ, "אבל לא באופן חודשי מסודר, אלא לפי פרויקט. אנחנו מפטרים אותם לאחר כל הפקה ושוכרים אותם מחדש לפני כל הפקה חדשה".

תהודה המותאמת בדיוק לאופי המופע

למרות מצב התעסוקה העגום של אנשיה, למוניץ יש גם נקודות לא מעטות לשמוח בהן. יש לה מנצח בית חדש (דוד שטרן), יש לה "יועץ מוזיקלי לשם כבוד" מהליגה הגבוהה ביותר (פלסידו דומינגו), ויש לבית האופרה גם הישגים מוזיקליים חשובים. ההישג הראשון הוא השיפור הגדול ברמתה של תזמורת ראשל"צ, המזוהה לגמרי כתזמורת האופרה. "הם עובדים איתנו כבר למעלה מ-20 שנה", היא אומרת, "ובזכות שיתוף הפעולה הצמוד, הם הפכו לגמישים בהרבה ומותאמים לצרכי נגינה אופראית". ההישג המוזיקלי השני הוא שבמשכן הותקנה סופסוף מערכת אקוסטית, ששיפרה מאד את האקוסטיקה הידועה לשימצה שלו. "לא מדובר במערכת הגברה", מדגישה מוניץ, "אלא במערכת שמטפלת בזמן התהודה. המערכת הזו מתאימה את התהודה לאופי המופע שמתרחש על הבמה, בין אם זה קונצרט סימפוני, אופרה או מחזמר".

מוניץ מספרת כי את המערכת התקינה חברה גרמנית, לאחר בדיקות ארוכות של האולם. המערכת הזו לוקחת בחשבון משתנים מגוונים כמו כמות העץ, סוג הכסאות, מספר האנשים באולם, עונת השנה ועוד, ומתאימה את רמת התהודה בהתאם להם. המערכת הזו מותקנת לדבריה בהרבה בתי אופרה ואולמות בעולם, אבל הרבה ממנהליהם משתדלים להצניע את קיומה מחשש שהקהל יחשוב שמדובר בהגברה לא טבעית.

*אנחנו בתקופת בחירות מוניציפליות, ועיריית ת"א היא אחת התומכות החשובות שלכם. השינויים הפרסונאליים בעירייה עשויים להשפיע עליכם?

"אני מאמינה שרון חולדאי הוא ראש עיר מעולה. זה נכון גם לגבי התשתיות בעיר, וגם לגבי התרבות. מבחינת תרבות, הוא עושה מעל ומעבר. חולדאי אמנם לא הגדיל את תקציבי התרבות, אבל בניגוד לממשלה הוא גם לא הקטין אותם. לכן, בניגוד לממשלה, הוא נתן תחושת יציבות. הרי אנחנו מתכננים שנים מראש, וחייבים לעבוד עם תקציב נתון. הממשלה, לעומתו, נתנה לנו תחושה הפוכה לגמרי. זה הגיע לרמות שלפעמים הם מקצצים לנו תקציב באופן רטרואקטיבי, אחרי שכבר חתמנו על חוזים עם אמנים. נכון להיום, לדוגמה, כבר גמרנו לתכנן עד שנת 2013. יש סגירות מראש עם מנצחים, במאים, סולנים וכדומה. אחרי שחתמת חוזה אתה כבר לא יכול לבטל אותו. קשה מאד לנהל מערך כזה בלי ודאות תקציבית. באירופה, לשם השוואה, יש תקציב קבוע לארבע שנים ואפשר לתכנן בשקט".

*זה נכון לכל ממשלות העבר?

"העובדה היא שהתרבות בארץ פרחה רק בשנים שהיא היתה צמודה למשרד החינוך. אני יודעת שזה לא פופולרי לומר את זה, אבל תקציבי התרבות היו הכי נוחים בתקופה של לימור לבנת כשרת החינוך. היום אוהבים לרדת עליה, ולדעתי לא בצדק. ללבנת היה אומץ לעשות רפורמות במשרד החינוך שאף אחד אחר לא העז לעשות".

*ואיך היתה התקופה האחרונה תחת שר התרבות הנוכחי, ראלב מג'אדלה?

"לדעתי למג'אדלה היה פחות מדי זמן להרגיל אליו את המערכת ולהתרגל אליה בעצמו. הוא ניסה להעביר כספים למגזר הערבי על חשבון תקציבי תרבות של מוסדות אחרים, וזה משהו שלא היו ערוכים אליו. בעיקרון יש בזה מן הצדק, כי המגזר הערבי באמת מקופח בכל התחומים. אבל זה לא היה נכון לקחת דווקא מהמעט שיש בתרבות. הוא היה צריך להביא עוד כסף ממקומות אחרים, במקום לקחת מהמעט שכבר יש".

מחכים לדומינגו

לדברי מוניץ, התנהלותו זו של מג'אדלה הביאה אותו למצב עניינים בעייתי מול מנהלי מוסדות התרבות. "אם הוא היה מנסה לגייס כספים נוספים, הוא היה יכול לגייס את כל המערכת התרבותית לצידו. במקום זה, הוא רק קומם נגדו את כולם. אם היה נשאר לו זמן אולי כולם היו מצליחים למצוא דרך לעבוד יחד, אבל כעת הוא הולך ושוב נצטרך להתחיל להתרגל לשר חדש ומנכ"ל חדש. בשבילנו זו כבר רוטינה. זה הרי משהו שקורה אחת לשנה וחצי שנתיים".

*כשאת שומעת קונצרטים של הפילהרמונית את לא מרגישה צביטה קטנה על כך שהרמה המוזיקלית שם גבוהה יותר?

"ברור שאני מצרה שאין לנו מנהל מוזיקלי ברמה של זובין מהטה, שיכול להרים את האופרה לשיאים גבוהים יותר אפילו ממה שיש היום. אבל עם מי בדיוק מנצח כזה יעבוד? מנצח שבא לבית אופרה צריך תזמורת, צוות זמרים קבוע ומקהלה, ולנו אין אף אחד מאלו להציע לו. אנחנו, למעשה, גוף בלי ידיים ובלי רגליים, ומשתדלים לעשות את הכי טוב בתנאים הקיימים".

גם בלי תזמורת ובלי מקהלה הצליחה מוניץ לגייס, החל מהעונה, מנהל מוזיקלי חדש- דוד שטרן, בנו של הכנר היהודי-אמריקני המפורסם אייזיק שטרן. דוד שטרן (45) ייכנס לתפקיד כבר בתחילת העונה הנוכחית, וימלא בכך את המקום הריק שהותירו פיטוריו המתוקשרים של המנצח הישראלי אשר פיש בעונה שעברה. שטרן כבר ניצח באופרה הישראלית על שתי הפקות, וזכה לשבחים על ניצוח נמרץ ומסוגנן. במקביל, הוא מכהן כיום כמנהל המוזיקלי של בית האופרה בסט. גאלן בשוויץ ושל אנסמבל "אופרה פואוקו" בצרפת, המתמחה בביצוע אופרות מתקופת הבארוק בכלי תקופה.

*אשר פיש אמור לחזור לפה בקרוב כמנצח אורח?

"לא בזמן הקרוב. צריך לתת לדברים להירגע. זה עדיין פצע פתוח".

*ומה לגבי המינוי החדש של פלסידו דומינגו כ"יועץ מוזיקלי לשם כבוד"? הוא באמת יבוא לכאן?

"הוא רוצה לבוא, אבל בינתיים הוא יעשה את הייעוץ מרחוק. סביב דומינגו יש סוללת סוכנים ואמרגנים שמכוונים את כל מה שהוא עושה, ועיקר עניינם הוא הכנסה כספית וביטחון. הוא הרי מפעל, לא אדם פרטי. הוא מספק עבודה וכסף להרבה אנשים, ולכן יש מי שדואג מהאפשרות שהוא יבוא לארץ. אבל השם מוסיף לנו מוניטין, ואנחנו גם חושבים על שיתוף פעולה עתידי עם בתי האופרה שהוא עומד בראשם בלוס אנג'לס ובוושינגטון".

חינוך לאופרה

אחד הפרויקטים המרכזיים שמעסיק את האופרה הישראלית בשנים האחרונות הוא תוכנית חינוכית ענפה, במטרה לקרב את מדיום האופרה לסביבה התרבותית הישראלית. "אופרה אינה דבר טבעי בתרבות הישראלית, ואנחנו מנסים לשנות זאת", אומרת מוניץ. "זה נעשה בדרכים שונות, כמו אופרה בפארק, פעילויות בבתי ספר או הפקות אופרה קהילתיות". ההפקות הקהילתיות מעניינות במיוחד, כיוון שהן מאפשרות לקרב את האופרה למקומות שבאופן סטריאוטיפי רחוקים ממנה שנות אור. "אנחנו לא מביאים אופרה לקהילה, אלא עושים אופרה יחד עם הקהילה", היא אומרת. "חברי הקהילה משתתפים בהפקה כזמרים ורקדנים, ואנחנו מביאים את התזמורת והסולנים. אם מעלים הפקה בנתניה, לדוגמה, אז חודשים מראש יהיו תלויים בה פלקטים בכל העיר שיגידו 'נתניה עושה אופרה'. לא 'האופרה באה לנתניה'. הם עושים אותה לבד, ואנחנו רק עוזרים".

*המשבר הכלכלי לא פגע במכירת המנויים?

"השנה יש דווקא עלייה במספר המנויים, כי העונה הזו חזקה במיוחד. למזלנו, מכרנו את רוב המנויים לפני פרוץ המשבר. יש לנו היום 15 אלף מנויים, אלף יותר מהעונה שעברה. קשה לי לדעת אם הנתונים היו משתנים אם היו מוכרים את המנויים אחרי המשבר ולא לפניו. אחרי הכל יש בארץ רק אופרה אחת, והמצב הכלכלי בכל זאת לא קריטי. אנחנו עדיין מוכרים מנויים, ולא חשים במשבר משמעותי. אנחנו יכולים רק לקוות שהוא לא יעמיק".

*התלונה הקבועה כלפיכם היא היא שאתם פונים רק לקהל מבוסס, כי מחירי הכרטיסים שלכם גבוהים.

"העובדה היא שהכרטיסים יקרים כי המוצר האופראי יקר. הרי בכל הפקה אנחנו מביאים לפה 500 איש עם תלבושות, אביזרים ובמה. מישהו צריך לממן את זה. לקהל הטבעי שלנו האיכות מאד חשובה, ואנחנו לא רוצים לפגוע בה. עם זאת, אנחנו מנסים להנגיש את עצמנו גם לאוכלוסיה הכללית. יש כרטיסים בחצי מחיר לקשישים, לחיילים ולסטודנטים בערב ההופעה, והחל מהעונה יהיו גם כרטיסים ב-50 שקל לקהל שמגיע מהפריפריות."

כמו גורמים אחרים בתחום התרבות הנחשבת "גבוהה", גם מוניץ מביעה חרדה נוכח המתרחש כיום בישראל בתחום התרבות. "זה נראה כמו שני זרמים מנוגדים בתרבות הישראלית", היא אומרת. "מצד אחד, יש פריחה עצומה בספרות, בקולנוע, בתיאטרון, באופרה ובתזמורות. נעשית כאן תרבות ברמה הכי גבוהה שנעשתה אי-פעם. לעומת זאת, הטלוויזיה נמצאת במקום הכי נמוך בו היא היתה אי-פעם. אני לא יודעת איך ליישב את הסתירה הזו. הרי אנחנו אותו עם, ויושבים באותו מקום. בכל ענפי התרבות הכל פורח ומשגשג, אנשים גודשים אולמות, ברחבי הארץ נבנים אולמות חדשים, ואילו בטלוויזיה כל מה שרואים זה זבל. מזניחים שם לגמרי את הקהל האחר, את האוכלוסייה שמחפשת תרבות. אין אף נישה שאפשר להתחבר אליה כדי לצרוך את זה. קשה לי להבין איך זה קורה". *