זה בסדר גמור שיובל, למרות היותו הבן של יצחק רבין, החליט להצביע עבור בנימין נתניהו. למרות הייחוס והמטען המשפחתי והפוליטי, מותר ליובל לשנות דעות והעדפות ויש לו זכויות אזרח כמו לכל אדם במדינה.
אבל ליובל גם יש חובות שאין לאחרים. חובות אלה אינן קשורות להשתייכותו המפלגתית ולדעותיו של האב, אלא מהיותו של רבין סמל. לחלק מהאזרחים רבין מסמל את היהדות הרופסת. האחרים, נדמה שהרוב, רואים בו קורבן שנפל על מזבח השלום. שני הדימויים לא ממש מדוייקים, אבל אלה הדימויים שהציבור אימץ ועם זה אי אפשר להתווכח.
משפחת רבין פעלה רבות, כדי לקבע את זכרו של אב המשפחה כסמל השלום והקידמה. הם לא הפסיקו לקדם את מה שקרוי "מורשת רבין". בני המשפחה ראשונים בכל אסיפה לזכרו של רבין, בכל אזכרה. ותמיד הם נושאים דברים על המורשת של האב, וקוראים לציבור ללכת בדרכו. המשפחה אף תרמה את קשריה, כדי לקבל מימון לבית גדול ומפואר, האמור לרכז בתוכו את המורשת והדרך, גם אם עדיין לא לגמרי ברור מהי אותה מורשת, והיכן הדרך.
הפעילות של משפחת רבין להנצחת זכרו של האב גם כללה הפניית אצבע מאשימה אל גורמי ימין. בין גורמים אלה מנו בני המשפחה גם את בנימין נתניהו, כלפיו טענו שהתבטאויותיו הקיצוניות נגד הסכם אוסלו היוו הסתה נגד רבין. עכשיו מחליט יובל שהוא הולך אל נתניהו. וזו כמובן זכותו.
אבל המקום היחיד, בו יובל היה צריך לבטא את המהפך שלו הוא בקלפי, ורק אחרי שווידא שהווילון סגור היטב. כי בכל זאת, גם אם זו אינה בושה לשנות דעות וצדדים, הרי במקרה של יובל זו בוודאי לא גאווה גדולה.
הפומביות המוחצנת שנתן יובל לשינוי דרכו, מלמדת קודם כל על אטימות רגשית וציבורית הראויה לאבחנה מקצועית.
מעבר לכך, החגיגה שעושה יובל היא התרסה בפניו של הציבור שבמשך שנים שתה בצמא את דבריו; ובעיקר יש בכך חילול זכרו של האב, שהיה יריבו המר של ידידו החדש של הבן. ויודגש שוב: לא בגלל שינוי הדעה, אלא בגלל הפומביות שיובל נתן לה. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
