אסור לאיש ללעוג לשופטים

אין איפוא תימה שכחלק מהתרבות, ההליכות והנימוסים במקומותינו השופטים עוטים גלימות שחורות; כל באי האולם קמים, קימת כבוד, עם כניסתו של השופט לאולם; קדים לו כשיוצאים מן האולם ומדברים אל השופט בלשון "כבודו", "אדוני" ובגוף שלישי, כדי להפגין את הכבוד שרוחשים לשופט, למעמד, למשפט ולבית המשפט. גינוני הכבוד הם חלק מהבעת הכבוד למערכת המשפטית ולשופטיה. בית המשפט מהווה גם סמל חשוב לתכני הדמוקרטיה ולקהילייה שומרת חוק.

רק טבעי הדבר, שכל בר דעת יצפה משר המשפטים (גם משר המשפטים) להפגין את כיבודם של השופטים ולטפח את יראת הכבוד כלפיהם, לא רק כחלק מהמשפט הנוהג אלא גם כחלק מהחינוך המתבקש. לא כך נהג שר המשפטים, כלפי שופטי בית המשפט העליון במכתבו אליהם, כפי שפורסם לאחרונה על רקע התנגדותם למינוי שופטים בתקופת ממשלת מעבר. כבוד השר (ואכן, גם שר משפטים ראוי לכבוד) התריס כלפי נשיאת בית המשפט העליון (עפ"י הפרסומים) בבוטות, בזלזול ובהתנשאות, בין השאר באלו המילים " אני חושש שתעדיפי את היוקרה המדומה, הכרוכה בהתעקשות על עמדה שגויה - על-פני הפתרון הרצוי". לא כך צריך לנהוג שר משפטים המכבד את שופטיו. כל שר משפטים מצווה, מעצם תפקידו לכבד את שופטיו, שהם גם שופטינו. אם בארזים (בשר) נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר והנשפטים בפני אותם שופטים?

ברשימה זו אני עוסק אך ורק בגינוני הכבוד ושיברו. אינני עוסק כאן ועכשיו לגופה של המחלוקת שנפלה בין השר לשופטים. השר רשאי לחלוק על השופטים, לנסות לשכנעם ואפשר והוא גם צודק בביקורתו הנוקבת, על שבעטיית גישתם לא ניתן יהיה למנות שופטים חיוניים במרוצת החודשים הקרובים. אודה על האמת, אינני מצדד בעמדת שופטי בית המשפט העליון בעניין זה, אך אני כן מצדד בכבודם.

ברם, לא הרי ביקורת כהרי זילות השופטים. ביקורת לחוד וזילות לחוד. ביקורת לחוד ולעג לחוד. אסור לאיש ללעוג לשופטי ישראל, מקל וחומר אסור לשר (שהוא חלק ממוסדות המדינה והדמוקרטיה) ומקל וחומר בן בנו של קל וחומר אסור לשר המשפטים. זוהי בהקצנה "טריפה בהיכלו של משפט". זוהי פגיעה פוטנציאלית בסדר החברתי, שאחריתו מי ישורנה. הפגיעה קשה שבעתיים כשהיא נשמעת לא רק משר משפטים מהשורה, אלא משר משפטים שהוא פרופ' מכובד למשפט. כאמור, לשון פוגענית וקנטרנית איננה חלק מביקורת לגיטימית, גם אם הביקורת כשלעצמה תהא נכונה וצודקת.

מסתבר, שלשון בוטה ומוקצנת עלולה "להדביק" לא רק את הציבור הרחב, אלא גם שופטים נכבדים. גם הם, לעתים, שוגים בהתנסחותם ואי כיבודם את השר. גם שר המשפטים, תהא דעתו ככל שתהא, מכובד מעצם תפקידו וכהונתו. והנה, מסתבר מקריאת העיתונים, שאחד משופטי בית המשפט העליון הנכבדים כינה את שר המשפטים במילים "(פרידמן) הוא אחד מאלה שנקלעו למערכת המשפט כאורחים לרגע, ומתהדרים לשווא בתואר של מי שמבקשים את טובתה". האמנם אורח לרגע?

אילו אני אותו שופט נכבד, הייתי מוותר ללא היסוס על שימוש לשון זה המקל ראש עם השר ולא מכבדו דיו. אני מעז לנחש, שגם אותו שופט שכתב את שכתב, ויכול היה להימנע מלכתוב את שכתב, מיצר על כך. אלא שבצד דברים אלה, כתב אותו שופט את הדברים הנכוחים והנכונים שלהלן: "...כפי שזה פורש בפסיקתו של בית המשפט העליון, שגם אם כב' השר אינו מסכים לה, הוא מצווה, כאזרח ומקל וחומר כשר המשפטים, להרכין ראש בפניה".

הגם שאני מצדד, כעקרון, בדברים אחרונים אלה, אינני מצדד בביטוי הגנאי "אורח לרגע". רצוי היה לוותר עליו.

כאמור, בענייני כבוד וגינונים חשובים עסקינן ברשימה קצרה זו. לא בענייני מהות. אבל כשהכבוד עלול להתדרדר לאשפתות (חלילה) מחמת שר המשפטים, הופך הכבוד והופכים הגינונים להיות מהות בעצמם.

חשבונאות יצירתית לאג"ח צונח

מגזר הפיננסים ושוק ההון עובר בתקופה האחרונה משבר כלל עולמי, שלא ידענו כמותו. ממשלות ובנקים מרכזיים בעולם נחלצים כדי לפרוס רשתות בטחון למיניהן ולשפר את אווירת השווקים ותפקודם. וטוב שכך. גם ידין ענתבי, הממונה על שוק ההון, בטוח וחסכון לא שקט על שמריו וביוזמה ברוכה ומעניינת (אך בלתי מספקת בעליל) קבע לאחרונה, ביום 4 בנובמבר 2008, "הוראת שעה לענין השקעה באגרות חוב קונצרניות". הבשורה שהביאה בכנפיה הוראה זו לשוק ההון הינה, שמשקיע מוסדי יהיה רשאי לחשב את שוויין של אגרות חוב קונצרניות אותן ירכוש החל מיום תחילתו של החוזר, "לפי עלות מתואמת ולא שווי שוק או שווי הוגן" בכפוף לקיומם של מספר תנאים. אחד מהתנאים החשובים הוא, כי אגרות חוב קונצרניות נרכשות אלה, שעליהן מחילים את העלות המתואמת, יוחזקו על ידי המשקיע המוסדי עד מועד פדיונן הסופי. מכסת ההקלה הינה 3% מהשווי המוערך של נכסי הקופה.

הוראה זו התקבלה בברכה רבה בשוק ההון, וצלילתן מטה של אגרות החוב הקונצרניות התמתנה. מכאן ואילך לא חייבים המשקיעים המוסדיים לקבוע את שווי אגרות החוב הקונצרניות שתירכשנה על ידם לפי שווי השוק (שווי היסחרן) ולכן, נפילת שער או שווי לא תיכלל ולא תיספר ברישומיהן עד למועד הפדיון. במילים אחרות, ירידת שער של אגרות החוב מיום רכישתן לא תיזקף ברישומי המשקיעים המוסדיים לחובתם עד יום פדיון.

עד כאן הברכות הכנות. אך אליה וקוץ בה: השיפור שחל כתוצאה מהשינוי החשבונאי איננו נעוץ בהכרח בחוסנן של אגרות החוב, אלא, לפחות באופן חלקי, בדרבון חשבונאי, רישומי ובמידה מסוימת גם קוסמטי גרידא. מעין "window dressing" חשבונאי. מחד גיסא, ניתן רק להתרשם לחיוב ממשיכת הקולמוס ההוראתית הזו, אשר במטה קסם חוללה שינוי חיובי בשערן של אגרות החוב הקונצרניות. אך מאידך גיסא, כדאי להרהר קמעה אחרי החשבונאות היצירתית, הלהטוטנית והזמנית הזאת, שאין בה בהכרח תכנים של ממש. טלו למשל מקרה קיצוני (ואני מקווה - גם דמיוני) שמשקיע מוסדי רוכש בשוק אגרת חוב "בשפל" בשישים שקלים (במקום מאה). דיסקאונט זה מצביע לכאורה על חולשת החברה שהקצתה את אגרות החוב ועל חוסר הוודאות, אם תוכל לפרען. על פי הוראת הממונה, יירשם מחירן בדוחותיו הכספיים של המשקיע המוסדי, על פי מחיר רכישתן וייוותר במחיר זה לימים ולשנים יבואו, גם אם בינתיים תתערער עוד יותר מצבה של החברה החייבת והיא עלולה להתקרב אל סף פי תהום. שערן של אגרות החוב בשוק יצלול מטה, כדי למשל 10 שקלים לאג"ח (כפי שאכן הן שוות, או לא שוות, לנוכח הסיכון האמיתי הטמון בהן) ולמרות הכל ייוותר שוויין של אגרות החוב בספרי ודוחות המשקיע המוסדי כתמול שלשום. זוהי אנומליה חשבונאית, אשר יוצרת מקסם שווא אצל קורא הדוחות הכספיים של המשקיע המוסדי ועלולה ליצור עיוותים נוספים בלתי רצויים. בכך מקריבים במשהו את החשבונאות העקבית, על מזבח שוק ההון.

אמנם כן, האג"ח נרשמות בספרים כמוחזקות לטווח ארוך עד ליום פדיונן, אך אין בכך כדי לשנות, אם חלילה ברור וידוע שמחיר עלותן של אגרות החוב בידי המשקיע המוסדי כבר איננו רלוונטי ואיננו עומד במבחן הזמנים, במבחן השווקים ובמבחן סכנת קריסתן של החברות המנפיקות את אותן אגרות חוב. זאת אף זאת: האמירה, שאגרות החוב הללו נשמרות בידי המשקיע המוסדי עד יום פדיון, גם היא מפוקפקת משהו. וכל כך למה? כיוון שנקבע בהוראת הממונה כי ועדות ההשקעה של המשקיעים המוסדיים תהיינה רשאיות מטעמים מיוחדים "להפשיר" את אגרות החוב ולמוכרן עוד טרם פדיונן. מעניין, לא?

ואחרון אחרון, הדוחות הכספיים ורישומי הערכים של אגרות החוב בידי המשקיע המוסדי ישקפו מחירים ושוויים שונים לאותן אגרות חוב: אלה מאגרות החוב שנרכשו טרם הוראת הממונה, תרשמנה על פי שערן בשוק (גם אם החליטה לגביהן ועדת ההשקעה, כי הן יוותרו עד לפדיונן) והוא הדין ביחס לאגרות החוב העולות על מכסת 3%, בעוד שאגרות החוב שנרכשו אחרי מועד ההוראה וסווגו ככאלה, יכול שיירשמו במחירי שווי שונים לחלוטין. מרזי החשבונאות. ממסתרי החשבונאות הבלתי עקבית. להטוטים חשבונאיים בנפול אג"חים. זר לא יבין זאת. גם אני מתקשה.

דיבידנד מוזל מחו"ל

לא רק הממונה על שוק ההון והביטוח שוקד בימים אלה על תוכניות ופתרונות יצירתיים למשבר הפיננסי, אלא גם רשות המיסים, בראשותו של יהודה נסרדישי, איננה שוקטת על שמריה.

אחד מהרעיונות הוא לאפשר לחברות זרות לחלק דיבידנדים לבעלי מניותיהן הישראלים בשיעור מס ישראלי מופחת של 5%, תחת אשר שיעור מס דהיום של 25%.

זהו מהלך מעניין מאד, כיוון שהוא עשוי להביא בקרבו לא רק את שיעור המס שייגבה (שאלמלא הפחתתו לא היה הדיבידנד מחולק לישראל) אלא שהוא גם מביא לישראל כספים חדשים, שאחרת היו נשארים בניכר.

דמים חדשים למחזור הדם הישראלי. מעניין ומפתה מאד.

אני מניח, שרשות המס תציב כתנאי לשיעור המס המופחת על הדיבידנד, את השקעת כספי הדיבידנד נטו בהשקעות מסוימות בישראל - ובא לציון מס; ובא לציון כסף; ובאו לציון השקעות. "3 ציפורים ברעיון אחד".

הקלה זו, אם וכאשר תתגבש ברשויות המס, תהיה אפקטיבית בייחוד לחברותOff Shore בהן אין חובת ניכוי מס במקור בעת חלוקת דיבידנד, וכן בחברות המצויות במדינות אמנה, שבהן יש הקלה משמעותית מניכוי מס המקור בעת חלוקת דיבידנד מהחברות הזרות.

ההקלה במס על הדיבידנד תהיה מן הסתם תחומה בזמן. אכן, כדי למצות את ההקלה, לא מן הנמנע שחברות זרות שבשליטת ישראלים, החפצים לקבל דיבידנד בשיעור מס אטרקטיבי, תשערכנה את נכסיהן ותכלולנה ברווחיהן גם רווחים צפויים עתידיים, כדי להבטיח שסכומים גבוהים ככל האפשר יוכרזו כדיבידנד בתוך תקופת ההקלות, גם אם יהיה צורך לשלם בגין אותם רווחים עתידיים או בגין רווחי השערוך מס מיידי (אך מוקטן) בשיעור של 5%.

מעניין. Yes we can.

* עו"ד פנחס רובין הוא ראש משרד גורניצקי.