בין פופ-ארט לפופאי

מוזיאון הקומיקס והקריקטורה הישראלי בחולון חוגג שנה להיווסדו, עם תערוכת "פוסט פופ" באמנות הישראלית, שתיפתח ב-2.12. מעניין לגלות את הנוכחות הקומיקסית ביצירות של אמנים בולטים בסצנה הישראלית לאורך ארבעה עשורים. דמויות קומיקס מוכרות, מוולט דיסני ועד הסימפסונים, מציצות מעבודות של רפי לביא ויאיר גרבוז, דודו גבע, מיקה רוטנברג, רועי רוזן, דוד וקשטיין וג'ובוי. התערוכה, שאצר יובל כספי, מאירה את הדיאלוגים המתנהלים בין ז'אנרים של ציור, קומיקס, קריקטורה, אנימציה וגרפיטי, בין אמנות "גבוהה ונמוכה".

אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין השתמשו בשפת הקומיקס והאיור בתקופת הפריחה של הפופ-ארט האמריקני. הקמפיין של ברק אובמה עם דמותו המצוירת על רקע כחול-אדום, החזיר את המראה הגרפי האייקוני לתודעה, והוכיח כי הפופ-ארט הוא שפה חיה ונושמת, אזכור רלוונטי של "היסטוריה קרובה", כרונולוגית ואמוציונלית. כספי מתמקד בזירה המקומית ומציג יריעה רחבה של זמנים וסגנונות, שהמשותף לכולם הוא השימוש באייקונים מעולם הקומיקס והאנימציה.

"התערוכה מאירה את נקודות ההשקה בין קומיקס, קריקטורה, אנימציה ואמנות ישראלית עכשווית", כותב האוצר. "התערוכה מנסה לברר מה הם המוטיבים המושאלים והמנוצלים מתוך אותם ז'אנרים ומה תפקידם בהקשר לצופה. הפיתוי, הקסם, העושר הצבעוני המתוק והילדותיות מעבירים אותנו לתוך ממלכה גרפית שטוחה ופתיינית. אם ביצירת קומיקס קווי המתאר השחורים, שתוחמים צורה ויוצרים דמות, מספרים סיפור בקו איורי וברור, ביצירות האמנות אנחנו מוצאים את אותו קו תוחם ומגדיר מתחמק מצורה, ומגדיר בעיקר את עצמו. הסיפוריות שנעלמה כמעט לחלוטין מתוך הטקסט באמנות העכשווית ופינתה בכך את מקומה להיגד מופשט, לצבע ולצורה, חוזרת דרך העבודות השונות המוצגות בתערוכה".

התערוכה מאפשרת לראות את היחסים המורכבים של אמנים ישראלים עם הכלים הקומיקסיים. מיקי מאוס ודונלד דק, פופאי וטינקרבל, הם סמלים של תרבות מערבית קפיטליסטית, אמריקה והתמימות הנעלמת של התרבות העכשווית, עבור האמנים הישראלים. בעבודות מוקדמות של רפי לביא מ-1966 (מאוסף בנו כלב) מופיעים דימויים גזורים מתוך חוברות קומיקס אמריקניות, כשהם צבועים מחדש בצבעים זרחניים. הברווז של דודו גבע, שמתגרה בדמותו של דונלד הברווז, נקלע למאבק משפטי מול מעצמת דיסני, על רקע שערוריית מין שבה התאמץ גבע לערבו.

דוד וקשטיין משלב בעבודותיו בשנות ה-70 רגעי אלימות קפואים מהקומיקס האמריקני, עם גיבורים אפלוליים וגיבורות בלונדיניות. יאיר גרבוז משלב סצנות אימה והומור שחור עם ההוויה ה"פולנית" הישראלית שלו, תוך ציטוט מאריה ארוך. דגנית ברסט יוצרת גל מאויר בקווי מתאר של פופ-ארט.

אדם רבינוביץ' חוזר למרקו, גיבור סדרת הטלוויזיה "הלב", ורועי רוזן ממציא את "ציונה", גיבורת-על פוסט-ציונית. אדם שר מצייר בובות פלסטיק ישנות ועלובות של דמויות דיסני כטבע דומם בשמן על בד, ומבליט את עליבותן ואת פגעי הזמן, כמו גם את מעמדן האייקוני-תרבותי כראויות לשמש נושא לציור קלאסי. אמן הרחוב Ame72 ו-Jewboy (המעצב ירון שין) משלבים את דמויות הקומיקס בעבודותיהם ומוסיפים להן קרניים, נזילות צבע ועוד סממנים.

בשנה שחלפה מאז הוקם מוזיאון הקומיקס והקריקטורה, בניהולה של גלית גאון, הוא מנסה לתת במה וליצור זירת מפגש לקהל עם תרבות האיור הישראלית. על-פני שטחו המצומצם, מצליח המוזיאון להציג הן את ה"אבות המייסדים", פרידל, זאב, דוש ואחרים, בסרטים המתארים את עבודתם; את הנפשות הפועלות באיור ובקומיקס בזירה העכשווית, בתערוכות קבע ומתחלפות; ומציג סקירה מקיפה של "קומיקס עברי", שחלקו לא מוכר לקהל. *

המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, ויצמן 61, חולון ב', ד', ו'-ש' 10:00-13:00, ג', ה' 17:00-20:00 (כניסה: 10 שקל) www.cartoonmuseum.org.il

דיוקן ישראלי בגרמניה

במוזיאון העירוני של ברמן ובמוזיאון לאמנות עכשווית בעיר זיקה שבגרמניה, מוצגות שתי תערוכות שבהן משתתפים 28 אמנים ישראלים צעירים

אמנות ישראלית צעירה מוצגת בגרמניה בשתי תערוכות שנפתחו במקביל בתחילת השבוע, במוזיאון העירוני של ברמן ובמוזיאון לאמנות עכשווית בעיר זיקה (Syke). האוצרים - סוזאנה היינריך, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון זיקה לאמנות עכשווית; נורברט באואר, אמן ואוצר החי בברמן; וליאב מזרחי, אמן ואוצר ישראלי, בוגר התוכנית לתואר שני של בצלאל ואוצר בגלריה דולינגר בתל-אביב - בחרו 28 אמנים ישראלים שמציגים "חתך אופקי המפרק את הישראליות לנקודות מבט שונות". התערוכות מתקיימות במסגרת האירועים בגרמניה לכבוד שנת ה-60 לישראל.

שיתוף הפעולה החל בשנת 2005, כאשר מזרחי זכה במלגת שהייה כאמן אורח בעיר ברמן, וחי בה חמישה חודשים. במסגרת הדיאלוג עם גורמי אמנות מקומיים, עלה הרעיון לארגן תערוכה של אמנים ישראלים צעירים בברמן, במטרה לחשוף את האמנות הישראלית ולקדם אמנים ישראלים צעירים בחו"ל. מזרחי אסף כ-90 הצעות של אמנים שמהם נבחרו המציגים בתערוכה, לאחר ביקור של האוצרים מחו"ל בארץ והיכרות מקרוב עם עבודת האמנים.

לדברי האוצרים, האמנים שנבחרו מייצגים את הרוח והמגמות העדכניות של אמנות עכשווית בעולם ועם זאת, יש לעבודתם סממנים של זהות ישראלית. "הצילומים המרהיבים של גסטון צבי איצקוביץ ואסף עברון מעבירים את הנוף והאור הישראלי כפי שאין במדינות אחרות. הדיוקנאות וחיי המשפחה של שי קוצ'יארו ואנה ים מעבירים את הרב-גוניות של האוכלוסייה הישראלית, מרובת העליות, העמים והמעמדות, שלא ניתן לחשוף אותם בישירות כזו, במדינות אחרות", כך גם עבודותיהן הייחודיות של טליה קינן, זוכת פרס גוטסדינר לאמן צעיר, מאיה אטון, נעמה צבר, אסי משולם ואחרים.

החוט המקשר בין העבודות בשתי התערוכות הוא השאלות שעומדות בפני אמנים צעירים בישראל, בין היתר שאלות שעלו במפגשי האמנים והאוצרים: "מה הן האפשרויות להציג אחרי הלימודים? איזו אוכלוסיות הולכות ללמוד אמנות בישראל בשונה מארצות? האם האמנים הישראלים פועלים בדרכים שונות מאמנים בארצות מערביות אחרות? מה הם המטענים הפוליטיים-חברתיים שנושא איתו אמן ישראלי מרגע שבחר להיות אמן?"

קשה לקבוע אם האמנים עונים בעבודתם על שאלות אלו, אך אין ספק שהם מתלבטים בהן לאורך הקריירה, ובעיקר בראשיתה. *

חוויה יפנית

בתערוכה "sakura" (פריחת הדובדבן ביפנית) מציגה לילך בר עמי תמונות נוף מוכפל ומשוכפל - נוף ישראלי מחוספס ונוף יפני אסתטי

קיבוצניקית נוספת, צעירה בדור מרובין, מציגה לא רחוק ממנו, בגלריה "משרד בתל-אביב", נופים פנטסטיים, גדושים בפרטים אך דקיקים כנייר, פריכים, בני חלוף. לילך בר עמי יוצרת תמונות נוף מוכפל ומשוכפל. היא מציירת רקעים שהודפסו במחשב ונצבעו ביד, ועליהם היא מדביקה שכבות של מגזרות נייר עמלניות, מתוך שבלונות החוזרות על עצמן. בתערוכה "sakura" - השם היפני לפריחת הדובדבן, שהפך גם לסמל לרעננות, להתחדשות וליופי הגלום רק ביצירת הטבע - ניכר הקונפליקט בין התודעה הקוסמופוליטית של בר עמי, כבת לדור הישראלי שגדל בעולם גלובלי, פתוח ומזמין, לבין התחושה המכבידה, הבלתי ניתנת להסרה, של תבנית נוף מולדתה.

"גדלתי בחניתה, על גבול הצפון, והנוף שלי הוא נוף ההליקופטרים והטנקים, האריה השואג של תל-חי והחיילים על מגדלי התצפית. את הנוף המחוספס הזה של המציאות הישראלית אני מערבבת בהכלאה עם הנוף האסתטי היפני. אני משחקת עם האסתטיקה הנשגבת שמשכה אמנים ותיירים מאז ומתמיד". להכלאה הזו מוסיפה בר עמי את הטאץ' העכשווי מאוד של דמויות מאנגה ובעלי חיים, אמיתיים או דמיוניים.

בר עמי מספרת שהיא עצמה לא ביקרה ביפן, מה שהופך את "תרבות גני הזן ומאונט פוג'י" שלה לסימבולית ולפנטסטית עוד יותר. ברקע הוורוד של פריחת הדובדבן מודבקות בשכבות-שכבות מגזרות עצים שחורים, הברושים המפוחמים של איזה יער שאין להימלט ממנו. לצד מגזרות ההליקופטרים והחיילים מופיעות שרשראות של ילדות אחידות וחסרות ייחוד - סמל נוסף לקונפליקט הזהות הקיבוצית, הישראלית, אך גם לתרבות המזרח הנוקשה, שאינה מבטיחה מפלט.

היא משתמשת ביפן כסמל לעולמות רחוקים ולמציאות אלטרנטיבית, ובגודש על הנייר כמחבוא מפני מבט ישיר. את עבודותיה לא ניתן להכיל במבט אחד, כי המראה התמים של מלאכת היד, הגזירה וההדבקה הסיזיפית, מתעתע, מסיח את הדעת מהתוכן הרב-שכבתי. *

"sakura", גלריה משרד בתל-אביב, שלמה המלך 3 (בחצר) ת"א, ג'-ה' 11:00-13:00, 17:00-19:00 ו'-ש' 11:00- 13:00