"חברים, אני צריך אתכם"

א.

ירדו על בנימין נתניהו בהנאה גדולה על כך שאתר האינטרנט שלו מושפע, אם לומר את זה בעדינות, מאתר האינטרנט של ברק אובמה. בחיי שאני לא מבין מה רוצים מהבנאדם. אתרים מעתיקים אחד מהשני כל הזמן. מה שעובד משוכפל, ומשוכפל שוב, וכל עוד לא מדובר בגניבה הרי שאין שום בעיה עם זה. וחוץ מזה, טוב לקחת דוגמה מהטובים ביותר, לא? מה, עדיף האתר של אהוד ברק? האמינו לי, מזמן לא ראיתי אתר כה כעור, כה משרה עייפות חומר ורוח.

פינקתי את עצמי בשוטטות באתר של נתניהו. איך שנכנסים ועוברים עם העכבר על תמונתו, הוא מתחיל לדבר. "חברים, אני צריך אתכם". אפשר ללחוץ על הקישור כדי לשמוע את הנאום המלא, אבל למה לטרוח. עדיף לעבור עם העכבר הלוך ושוב ולעשות לעצמך ביבי-מיקס: "חברים, אני צריך, חברים, חברים, אני צריך אתכם, אתכם, חברים, חברים, חברים אני צריך, חברים".

אצתי רצתי ונרשמתי ל"הליכוד שלי", הרשת החברתית של הליכוד. אם אתם רוצים להירגע קצת, לתת מנוחה למוח באמצע יום עבודה, לכו לשם: שקט, רוגע ודממה כאלה כבר קשה למצוא היום במרוץ המטורף של החיים. אין הרבה בלוגים, ואלה שיש די שוממים. לרוב החברים ברשת החברתית אין חברים, למיעוטם חבר אחד ודי. בקושי יש תמונות. מאוד מרגיע. מה שכן, אהבתי את הבלוג של החבר רחמים ירמיהו מחדרה. מין וואן-ליינרים כמו: "ממש כיף איזה אנשים מצטרפים לליכוד", או: "לצערי, אנשים כמו חזן עלולים לקלקל את מה שאנחנו בונים, זאת דעה משפחתית, תודה". אהבתי גם את "ביבי רה"מ הבא". מנומק. netanyahu.org.il

ב.

ומה בצד השני של המפה הפוליטית? אוי ואבוי אחד גדול. ארבעה מהמתמודדים בפריימריז של מפלגת העבודה העלו סרטונים ל-YouTube: בנימין (פואד) בן-אליעזר, מתן וילנאי, יריב אופנהיימר וקולט אביטל. למעט אופנהיימר, שעושה שימוש די משעשע באריה אלדר הקורא להצביע עבורו, נראה שאביטל, וילנאי ובן-אליעזר לא ממש הפנימו את העניין של האינטרנט.

הסרטון של פואד נראה כמו תשדירי תעמולה של פעם: שדות ירוקים, אנשים צוחקים, והמנהיג סובב ביניהם ועושה גוד טיים לצלילי ג'ינגל מהגיהינום. "העבודה מחכה לפואד כי צריך מנהיג אמיתי", או משהו כזה. זה אולי יכול לעבוד בטלוויזיה, אבל באינטרנט קצת יותר קשה לעבוד על אנשים.

מה שכן, מאוד התרגשתי, עד דמעות כמעט, כשראיתי את הסרטון של וילנאי. עד סופו הייתי בטוח שמדובר בפרסומת למשקה איזוטוני או בטריות נטענות. רואים בו את וילנאי רוכב על אופניו, רוכב ורוכב ולא עוצר. וזה כי הוא מנהיג. בתמונה הסוגרת הוא חובש לראשו קסדת אופניים צבעונית ברצינות תהומית ורוכב אל עבר השקיעה.

הסרטונים של אביטל מנסים להצחיק, או לפחות כך אני מקווה: עדיף לנסות להצחיק ולהיכשל מאשר לנסות להיות רציני ולצאת מה זה פארש. בסרטונים הכאילו שובבים נראים ארבעה בחורים על חוף הים, מדברים ביניהם על בחורה: מי זו, נו, איך קוראים לה? מאיפה היא מוכרת לי, מהטלוויזיה, לא? היא עשתה את האיך קוראים לזה. בקיצור, הם לא מזהים אותה, אבל מסכימים ש"יש כבוד". ואז רואים את אביטל. זו גם הסיסמה שלה: "קולט אביטל - יש כבוד". אני מודה שמעולם לא היה לי כבוד לאביטל, אבל אולי חייתי בטעות כל השנים האלה.

הצצתי במוני הצפיות של כל הסרטונים, והתנחמתי: לפחות כמעט ואף אחד לא ראה אותם.

הסרטון של פואד youtube.com/watch?v-a6SHUgkD2lY

הסרטון של וילנאי youtube.com/watch?v-CT7S6u6keqs

הסרטון של אביטל youtube.com/watch?v-WYbmLu7H1Tk

הסרטון של אופנהיימר

youtube.com/watch?v-VGPad2QPTgE

ג.מסקנה: מה שרדום מחוץ לאינטרנט יישאר רדום גם ברשת. קמפיין מקוון טוב הוא קמפיין מקוון אמיתי, ואמיתי זה אומר כזה שבא מלמטה. מהמשתמשים. כמו בקמפיין המקוון של "עיר לכולנו" בתל-אביב, או להבדיל הקמפיין של אובמה שהושקעו בו מיליונים. אבל בבחירות הכלליות אצלנו השטח, כמו שאומרים, עוד לא התעורר. והאמת שקשה להאשים אותו. עם סרטונים כמו של פואד ורשת חברתית כמו של נתניהו, עדיף להמשיך ולישון.