שעווה יצוקה

בכניסה לתערוכה של גיל שחר במוזיאון תל-אביב ניצב פסל דיוקנו של מריק לכנר, אמן וחבר, הנראה כמתבונן בעיניים עצומות. דמותו כאילו קפאה בעיצומה של הקשבה מאומצת למשהו. במבט מקיף יותר ניתן לראות שכל הדמויות בתערוכה עצומות עיניים. "קודם כל זה נובע מתהליך היציקה. התבניות נלקחות ישירות מהפנים וחייבים לעצום את העיניים", מסביר שחר. "היה אפשר לשנות את זה באופן מלאכותי, אבל אני לא אוהב להתערב יותר מדי בתהליך וחוץ מזה אני אוהב את זה כדימוי. זה הופך את הדמויות ליותר פגיעות. הן נראות ישנות, חולמות או אולי מתות - זה מעלה שאלות על הקיום שלהן".

גם שם התערוכה, "חלומו של רסול ושאר ירקות", מעיד על הממד ה"חלומי", הסוריאליסטי, שמעסיק את שחר. הוא משחק באשליה ובאחיזת עיניים. דמויותיו בגודל טבעי, בגוני עור, עשויות משעווה - בחירה מאוד לא שגרתית בחומר, שמשמש פסלים אחרים כבסיס ליציקות ברונזה. שחר הוא "פסל שלא מפסל", כפי שהוא מגדיר את עצמו. הוא יוצק דמויות ישירות מהגוף, מעתיק אותן לתבנית שעווה, ומוסיף להן פרטים שונים ומשונים, המעניקים להן חיים חדשים וזיקות שונות לתולדות האמנות ולרבדים נסתרים של משמעות.

"כשהתחלתי לעשות את היציקות, זו הייתה הדרך שלי לפתור בעיות בציור. לא רציתי להמציא צורות ולא רציתי להחליט על גודל, והיציקות בגודל טבעי פתרו לי את הבעיות האלה. אין לי עניין בהיפר-ריאליזם שמנסה לחקות את הגוף בכל פרט, עד לרמה שזה מאוד מלאכותי. אם להגדיר סגנונית, זה יותר נטורליסטי - לתת את המסגרת לחומר או לדימוי שיביע את עצמו, בלי לנסות לגרום בכוח למשהו להיראות אמיתי".

כרובית במקום מוח

הממד הסוריאליסטי מופיע במבט מקרוב. באחד הפסלים ניתן להתבונן לתוך הראש החלול ולראות בו כרובית במקום מוח. באחר מופיעות "אוזניים פנימיות". שחר מסביר, כי כאשר העיניים עצומות, הופכות האוזניים ליותר דומיננטיות. "יש איזו תחושה כשמתבוננים בהם כאילו הם באמת מקשיבים. בפסל הפורטרט של לכנר הוא מחזיק ציור שהוא עצמו צייר, זה יכול ליצור תחושה כאילו הציור הוא משהו שבעזרתו הוא חש. היה לי חשוב להציב בתערוכה צייר ופסל - מריק ואני בפורטרט עצמי. התערוכה נעה בין שני הקצוות של הציור והפיסול".

*שעווה מקושרת בדרך-כלל לדמויות מנהיגים וכוכבי פופ במוזיאון מאדאם טוסו. הקישור לאמנות "גבוהה" יוצא דופן.

"אני באמת לא מכיר הרבה אמנים שמשתמשים בשעווה בפיסול. יש משהו באיכות של שעווה שדומה למראה של עור - יש בה סוג של שקיפות, הגוון הנכון הוא פנימי, אני מערבב פיגמנט בשעווה ולא צריך להוסיף ולצבוע מבחוץ. זו איכות חשובה בעיניי. השעווה היא חומר פגיע, וגם בזה היא דומה לאנשים".

מלבד השעווה משתמש שחר ביציקות אפוקסי, שהוא חומר פלסטי קשיח הרבה יותר, לחלקי הבד והביגוד של פסליו, למשל. כאן הוא נהנה ליצור אשליה של רכות ותנועה במקום שקפא בחומר הנוקשה.

רבים מהראשים ניצבים או שכובים על חודי מכחולים, כמו משופדים. על אחד הראשים מונחת במהופך פחית צבע של "יעקובי", והיא מגירה שובל אדום כדם במורד הראש והצוואר.

*אתה משתמש בכלים שלך כאמן ומציג תמונות די אכזריות של סבל וכאב.

"זאת התפתחות די חדשה, בעבודות מהשנתיים האחרונות. הראשים הפכו מפורטרטים למעין אלמנט עצמאי או מוטיב חוזר, שקורים לו כל מיני דברים. והדברים שקורים להם הם לפעמים לא נעימים. אבל זה לא משהו שחשבתי עליו בצורה שכלתנית, כסדרה, זה פשוט קורה - לכל פסל יש את הרעיונות שלו.

"אני עובד הרבה עם מכחולים ומשתמש בהם רק פעם אחת, כי האפוקסי מתקשה. חשבתי שיהיה מעניין למחזר את הכלים. אפשר לראות את זה כמשהו סימבולי, אבל לא חשבתי על זה כך, אלא חשבתי שזה מעניין לצרף את תהליך העבודה לתוך התוצאה. מעין רפרנס עצמי, במכחולים ובצבע".

מעלה קרחות

שחר, בוגר המדרשה לאמנות, חי ועובד בגרמניה יותר מעשור. את פחיות הצבע הוא קונה ומביא איתו מהארץ, כי לא מצא חלופה מתאימה. הראשים שלו כולם קירחים וסגפניים למראה. גם זו תוצאה של אילוץ, אבל יש לה משמעויות נוספות. "אני אוהב את הקרחת, יש בזה אלמנט של טיהור. היה לי חשוב לעבור את התהליך גם בעצמי. אנשים לפעמים מתקשים - כמו במקרה של מריק, שהשיער הארוך היה חלק ממנו, מאיך שהכירו אותו. אני הצעתי לו לעשות עבודה משותפת, שהוא מפוסל בה ומחזיק ציור שלו, והוא לקח זמן לחשוב על זה עד שהסכים". זו גם הסיבה שמעטים מהמודלים שלו הן נשים.

על אף שהדמויות שלך נראות משופדות ואולי סובלות, יש גם הרבה הומור בעבודות, למשל בכרובית שצצה במקום מוח או בראש השתול בעציץ.

"רוב האנשים מתייחסים לעבודה שלי מאוד ברצינות, אבל בעיניי הומור זה דבר רציני. יותר קל לדבר על דברים כואבים בעזרת הומור. כשמדברים ברצינות יש איזה פחד להפוך לפתטי. הומור הוא כלי שיכול לשאת כאב ודיבור על דברים לא נעימים".

על קירות האולם תלויה סדרת עבודות שונה לחלוטין, ובה מטפחות בד בשחור-לבן, בדוגמאות גיאומטריות. מראה הבד הנופל ברכות מתעתע. למעשה אלו פסלי אפוקסי נוקשים, שיצק שחר. "את הדוגמאות אני מצייר על הבד, זה הדבר הכי קרוב לציור. במבט ראשון אין קשר בין סדרת המטפחות לראשים, אבל אני חושב שיש הרבה קשרים סמויים - בשניהם מדובר ביציקות שעוסקות באשליה. לעיסוק באשליה באמנות יש מסורת ארוכה". *

"חלומו של רסול ושאר ירקות" - גיל שחר, מוזיאון תל-אביב לאמנות

פסלי לי כבשה

בתערוכה של הפסלת רזיה גרשון, שמוצגת בלובי "מגדל המוזיאון" בתל-אביב, מוצגות עבודות שיצרה לאורך השנים, מכבשים ועד סוסים

עדר קטן של כבשים כחושות רובץ בכניסה למגדל המשרדים כמו מתבונן בעוברים ושבים. מעט ימינה משם, מול הפתח, סוסי ענק דוהרים, בתווך ניצבת דמות ילדה המפריחה יונים, פסל שמשכנו הקבוע בבית הנשיא. התערוכה של הפסלת רזיה גרשון בלובי "מגדל המוזיאון" בתל-אביב מקבצת עבודות שיצרה לאורך שנים רבות, ומקבלת בחום את פני הבאים למגדל.

גרשון היא פסלת ותיקה, שהגיעה לפיסול מעולם המחול והתנועה. בפסלי הגוף שהיא יוצרת רואים את היכרותה ושליטתה ברזי גוף האדם. היא מצליחה לבטא בברונזה הקשה מבעים של רוך וחמלה.

פסליה, שרובם פיגורטיביים קלאסיים, מציגים מגוון מרתק של נושאים. מהמגע החומרי והמחוספס של עיבוד במפסלת, דרך החלקלקות המבריקה המופיעה בפסלי דמויות הנשים, ועד לפסל העובר המכורבל או הפורטרט המינימליסטי באבן ורדרדה, שניצב לצד דלת הכניסה. מדיוקנאות מדויקים של פוליטיקאים, דרך פסלי האוהבים, הרקדניות התמירות והילדים במשחקם, ועד לבעלי החיים שהחלה לפסל בשנים האחרונות. *

רזיה גרשון בלובי "מגדל המוזיאון", ברקוביץ 4 ת"א

אפר ואבק

האמן הבלגי פיטר בוגנהאוט מציג במוזיאון הרצליה פסל גדל-מידות מפסולת ומאבק

"תרבות היא המכונה העצומה המתגלגלת ומכניסה סדר וצורה בעולמנו, כשהיא דוחפת דברים רבים אל עבר הגבולות. היא מותירה מאחוריה שובל של אשפה, נשורת ואבק. האמן יכול לייצר מהשאריות הללו משהו חדש" - כך, בתרגום חופשי, מתייחס האמן הבלגי פיטר בוגנהאוט (Peter Buggenhout) ל"תפקידו של האמן" בחיי התרבות. את המטאפורה של שימוש בתוצרי הלוואי של התרבות הוא מממש הלכה למעשה כשהוא בונה פסלי פסולת ואבק גדולי מידות.

הפסל שהציב במוזיאון הרצליה בחודש שעבר נראה בעצמו כ"מכונה עצומה ומתגלגלת". הוא שוכב לו חסר פשר כשאיבריו המופשטים משתרעים ותופסים שטח של אולם שלם, מזכיר בנוכחותו הקודרת לווייתן שהתאבד על החוף או ספינת אוויר שנחתה נחיתת אונס והתפחמה בדרכה. הפסל-מיצב נראה כערימה אקראית של פסולת תעשייתית, שברים של חומרי בנייה, נשורת של פסולת ואבק. אולם מדובר במבנה מתוכנן היטב, שנאסף ותוכנן ונבנה תחילה בסטודיו של האמן בעיר גנט שבבלגיה, לפני שפורק כפאזל ונשלח על חלקיו המוזרים לישראל.

*למה לא אספת כאן את "חומרי הגלם"? זה בסך הכל אשפה ופסולת.

"אני חייב לאסוף את הסוג הנכון של האשפה, ואת זה קל יותר לעשות בבית. זה מאוד מדויק. בהתחלה חשבתי לעבוד במקום, אבל זה היה יותר מדי פתוח ולא ודאי", אומר בוגנהאוט, שהוזמן על-ידי דליה לוין, מנהלת מוזיאון הרצליה ליצור עבודה site specific. הוא הגיע לביקור מקדים וחזר שוב לאחר שתכנן את עבודתו ובא להקימה.

שם העבודה, "העיוור מוליך את העיוור", מצוטט ממשל נוצרי ונקשר גם לעבודה קלאסית של הצייר הפלמי פיטר ברויגל בשם זה. "רוב עבודות האבק שלי קשורות לאותו מקור - אני מנסה ליצור תמונת עולם של הכאוס ואי הוודאות שמקיפים אותנו, כשאיננו יודעים מנין באנו ולאן אנו הולכים. זה לא נראה כמו שום דבר אלא רק כעצמו בלבד - וזו המטרה. חשוב לי שהצורה לא תייצג דבר, שתהיה פתוחה לכל פרשנות".

*אבל אנחנו מטבענו מחפשים הגדרות, שיקלו עלינו.

"וטוב שכך, כי אחרת לא נדע להבחין בין כיסא לסוס. המשימה שלי היא לכפות על הצופה לנהוג בניגוד לטבעו. הדרך שלי היא, שבכל מצב שאפשר לחשוב שמצאת הגדרה טובה, מיד תראה הגדרה אפשרית אחרת. הדבר היחיד שניתן להגדיר ביחס לפסל הוא מראה העיניים, שמשתנה מזווית לזווית ראייה. כמו שהיכרות משתנה אחרי רושם ראשון, ומשתנה שוב עם הזמן", אומר בוגנהאוט, ומחזיר את הדיון מהפסל לחיים עצמם.

"אני לא יודע איך זה אצלך, אבל בחיים שלי יש תפניות ומקריות היא המוליך הגדול", אומר בוגנהאוט, שדווקא חי חיים קונבנציונליים למדי, עם אשתו, אף היא אמנית מצליחה, ושני ילדיו.

*למה האסתטיקה העגומה?

"כשאני מתחיל עבודה אני אף פעם לא יודע איך זה אמור להיראות, אלא מה התחושה, המחשבות שזה אמור לעורר. אני רוצה לבטא סוג של מורכבות וכאוס. אני לא רוצה 'לדבר על זה'. הייתי יכול לצייר תמונה של כאוס, אבל אני רוצה ליצור את הדבר עצמו - את הלא צפוי. לדבר על משהו זה בסדר, אבל הבחירה שלי היא שהעבודה עצמה, בנוכחות ובאישיות שלה, תשדר ותייצר את התחושה הזו".

מדובר, יש לזכור, ב"פסל אבק". האבק, שחלקו היה שם מלכתחילה (הוא מייצרו ומדביקו לפני השטח בטכניקה מיוחדת), ממשיך להצטבר על גבי הערימה הסתורה של משטחי שחור ואפרורי. במבט ראשון העבודה נראית מאיימת, דוחה, לא נעימה. מרבית המבקרים במוזיאון עשויים לפטור את עצמם ממנה במשיכת כתף. אבל מי שיקיף את ה"מפלצת" בעוד מבט, יגלה בה חומר למחשבה. "עבור הצופה", הוא מסביר, "הכל נותר לא פתור. ספק הוא מרכיב חשוב בעבודתי, אבל חשוב גם שלא ידכא את הסקרנות". *

שקית במקום מכחול

שרון פוליאקין מציגה בגלריה גורדון בתל-אביב הדפסים המצוירים בכלים בלתי שגרתיים, כמו שקיות אוכל קטנות

מרחק רב עוברות עבודותיה של שרון פוליאקין מסדנת ההדפס עד לציורי השמן על בדי הקנבס הגדולים והמתוחים והפריטים, שהיא מכנה "ציורובייקטים", המורכבים בעיקר מחומרים שנמצאים תחת ידה בסטודיו - שפופרות צבע, מכחולים וסלילי בד. למרות המרחק, היא מזהה את עצמה קודם כל כדפסית, והדבר ניכר בתכנים ובאופי ה"תחריטי" של הדימויים שלה. "זה מסמן רובד פנימי שלי שאני גאה בו מאוד", היא אומרת.

בתערוכה "ניקול" שהיא מציגה בימים אלה בגלריה גורדון בתל-אביב, נראית תמונת ענק שבה היא משחזרת הדפס ישן, מוכר משהו, המתעד שני אנשים בסדנת הדפס. "לעבודה קוראים 'גשם ורוח' והדמויות המופיעות בה הן דמויות של גברים, אבל שם החיבה שלה הוא 'הדפסית', ואם מסתכלים טוב אפשר לראות בבירור שזה פורטרט עצמי שלי", היא אומרת.

"לאורך שנים אני מתמודדת עם המתח בין שני העולמות האלה, ההדפס והציור. בתערוכה הזו אין שום הדפס אלא רק ציור, אבל זה סוג חדש של עיסוק בדואליות הזו. כי בבסיס, הרבה דברים שהם יתרון שלי בציור - כמו למשל המצאת כלים והעניין הפיזי של עבודה בגדלים הגדולים האלה, אלה דברים שלמדתי אותם לראשונה דרך ההדפס. זה בסיס מאוד טוב שאני מנסה להעניק גם לסטודנטים שלי. הם יכולים בסופו של דבר להיות אמני וידיאו, אבל הידע בסדנת ההדפס תורם משהו יסודי לעולם של אמן".

פוליאקין היא ראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה והשנה היא מלמדת גם במחלקה החדשה לאמנות שנפתחה בשנקר. בתפקידה כאמנית וכמורה היא רואה שליחות וצורך. "אני אוהבת ללמד. אני רואה בזה פן מאוד חשוב בפעילות שלי. יש משהו שנורא מאתגר אותי בצורך להנחיל איזו צורת מחשבה דידקטית, שהופכת את האמנות ל'גודל טבעי', לנקות אותה מכל מיני פילוסופים צרפתים ולהביא אותה למקום שבו אפשר להתמודד איתה ולייצר שפה אישית.

לא שהחלק הפילוסופי-תרבותי לא חשוב, אבל צריך לעזור לסטודנטים לבנות את היכולת שלהם. אי אפשר בשלוש שנים להפוך לאמן בשל. אנחנו צריכים להקנות להם את הכלים להבשלה ולהקשבה".

לפוליאקין עצמה יש קו אישי ומזוהה, מעין "כתב יד" שעליו היא טורחת באמצעות כלים לא שגרתיים שפיתחה, כמו למשל שקיות אוכל קטנות של חברת "ניקול", שעל שמן נקראת התערוכה. היא ממלאת אותן בצבע שחור ומזליפה מהפינות קווים ברורים, כמו רישום קו המופיע בשכבה בולטת על גבי צבעי הרקע. "הורג אותי איך השקית העלובה הזו יכולה להפוך לכלי ציור", היא אומרת.

בין המוטיבים החוזרים בעבודותיה נמצאות הרקפות, שאותן החלה לצייר בהשראת מפגש עם הרקפות של משה גרשוני. אצל פוליאקין הרקפות צומחות הפוך. בקווי קונטור שחורים על רקע שרק לעתים הוא ורוד וכמעט לעולם לא נאיבי, הן צומחות במהופך, לתוך האדמה, ונראות כדימוי מורבידי וקשה.

דימוי חוזר אחר הוא של דמויות כפותות כמו מומיות או פצועי מלחמה חבושים, המופיעות בחלק גדול מהציורים. הן בלטו במיוחד בסדרת הדפסי "קרבות" שהציגה בין השאר במוזיאון פתח-תקווה. בתערוכה החדשה הן מופיעות בחלק מהציורים ויוצרות תחושות אי נוחות וכאב.

פוליאקין מסבירה איך "מצאה" את הדמות בתוך אחד מהאובייקטים המקובצים שלה, התלויים גם הם על קירות הגלריה. טורים של מכחולים, שרשרת של שפופרות צבע, וצרורות של אביזרים שנאספו בכף יד ונקשרו בסבך חוטים, כמו קן ציפורים לכלי ציור שאיבדו את שימושם.

*את משמרת את כלי העבודה שלך?

"באיזשהו אופן אחרי מותם הם מקבלים חיים אחרים. אלה השאריות של הציור שלי. אחד הציורים הוא פשוט רישום בהגדלה של אובייקט שנקרא 'בערב אני סורגת'. מובן שהאמירה התמימה והמתחסדת שלי, שהדמויות הכפותות הן בסך הכל שפופרות צבע, מותירה מרווח גדול מאוד לפרשנות". *

"ניקול" - שרון פוליאקין, גלריה גורדון, בן יהודה 95 ת"א, ג'-ה' 11:00-19:00, ו' 10:00-14:00, ש' 10:00-13:00