"אנחנו במלחמה כל הזמן"

"כשפרצה המלחמה, מצאנו את עצמנו, אנחנו הסטודנטים לתיאטרון-מחול, אחוזי רצון לעשות משהו. ומה שקפץ לנו לראש, זה רק דברים שקשורים לאמנות..." הסבירה הסטודנטית דניאל קינד, מה הביא אותה ואת חברה ללימודים פרם-שי חרמון, לארגן ביום שישי האחרון יום עיון בסמינר הקיבוצים בתל-אביב, תחת הכותרת "כשהתותחים רועמים, המוזות...?"

קינד קוראת ממכתב ששלח במאי התיאטרון סיני פתר מניו-יורק, על חוויותיו מהקרנת "ואלס עם באשיר". פתר שואל אם לאמנות יש השפעה על המציאות, ומסיים בתהייה "ייתכן כי הרגישים שבינינו מכינים עכשיו את היצירה האמנותית הבאה על מלחמת עזה. על מפקדים שהורו, על תותחנים שירו, על טייסים שהפציצו".

היה משהו סוריאליסטי אבל גם מרגש בסטודנטים שלקחו פסק זמן מהמראות ומהקולות הבוקעים מהדרום, כדי להקשיב בנשימה עצורה לשאנן סטריט (הדג נחש), קובי ויטמן ("מלחמה - אופרת רוק"), האמן אורי ליפשיץ, נאווה צוקרמן (תיאטרון תמונע) ועדי שעל (להקת המחול ורטיגו), שדיברו על אמנות.

את הפאנל הנחה במאי הקולנוע אודי אלוני, שנזף בסטודנטים על אדישותם, הסביר שהם צריכים להיות עכשיו בבלעין, והבהיר ש"ואלס עם באשיר" בא למרק את מצפונו של היוצר ארי פולמן במקום לדבר על סבל הקורבן, ועל כך הוא כועס. אלוני גם הוסיף: "אני מדבר כיהודי, כי את המוסר של הישראלי אי אפשר להציל, אבל את היהודי עוד אפשר".

דיון על מקומה של אמנות בזמן מלחמה לא יכול שלא להתעסק בצורך להשפיע פוליטית. ויטמן, שנשאל על אופרת הרוק שלו, מספר: "כתבתי מהבטן סיפור אישי שלי בעקבות מילואים במבצע 'חומת מגן'. רק כשהתחלנו להופיע, הבנתי שדרך הסיפור אנשים מקבלים כל מיני תובנות... גם כאלו שלא התכוונתי, אבל כנראה נמצאות שם. יש כאן אמביוולנטיות מאוד גדולה. מצד אחד, הייתי עם החיילים שנלחמים במחנה פליטים, ואני גם מתושבי הדרום שסובלים מטילים ובורחים עם הילדים שלהם.מצד שני, יש כאן מסר אנטי-מלחמתי. עם כל המטען הזה עלינו לבמה שבוע שעבר, ופתאום אותו חומר הפך למשהו אחר לגמרי..."

ליפשיץ: "אופרת הרוק של קובי ויטמן מראה שהוא הלום קרב. היום יש דור שלם של הלומי קרב. אני שהייתי בצנחנים בכל פעולות התגמול, לא זוכר מהתקופה הזאת כלום. הכל נמחק. אז לקחתי את מחיקת הזיכרון כמתנה, ואני עובד ללא זיכרון בכלל". הוא מרחיב ומסביר את ההבדל בין זיכרון שהוא ידע לבין מחשבה, וטוען שיצירה צריכה לבוא מתוך מחשבה ולא מתוך ידע.

צוקרמן: "למה בכלל לדון על אמנות בזמן מלחמה? אנחנו, האמנים, במלחמה כל הזמן. מה שיש ליוצר, זו זווית הראייה שלו. הוא רואה, ויש לו דעה. אמן לא יכול להיות א-פוליטי. הוא מתבונן. אלו החומרים שלו. אנשים, חברה, שינויים".

אלוני: "אמן לא חייב כלום. אבל אם הוא מרגיש מחויב, רק שלא יהיה חלק מתעשיית השלום. שיהיה מוכן לעמוד נגד הזרם".

סטריט: "אני לא חושב שיש אפשרות אחרת מלבד להגיב למה שקורה. גם כשעושים החלטה מודעת לא להתייחס בכלל למה שקורה - גם זה, תגובה למצב".

השיחה נגעה בסימני השאלה שמציגה האמנות, ובאמנות מגויסת, ובכך שלאמנות קשה להיות מיידית - היא צריכה זמן כדי לעכל וכדי ליצור. כמה שעות מאוחר יותר, המציאות הופכת להצגת ריאליטי של קיטש ומוות, כשמהסלולרי של שלומי אלדר (ערוץ 10) בוקעות זעקות שבר, ועל המסך מול פני האומה, צועק ד"ר עזאלדין מג'בליה "הבנות שלי מתו, יא רב!". פלסטיני המחמד של התקשורת, זועק בשידור חי את מותן של שלוש בנותיו, שתי אחייניותיו ואחיו, מפגז טנק של צה"ל.