מה באמת מעניין את הציבור

עזה? עזבו אותנו משטויות. אובמה? נו באמת. בחירות בעוד שבועיים? הצחקתם אותנו: הדבר הכמעט יחיד שעניין את אזרחי ישראל במהלך סוף השבוע האחרון הוא זהותם של המעורבים לכאורה בפרשת המין שקשרה כמה שמות מוכרים עם קטינים.

ניצחון הרחוב

לפני שנרד לחומרים שמהם עשויה הפרשה, אפשר לומר שהיה זה ניצחון הרחוב על קובעי האג'נדה: באופן כללי למדי, ניתן לקבוע כי האינטרס של אמצעי התקשורת, הוא לגרום לצרכניה להזדקק לה. זה יכול להיות כדי להתעדכן בחדשות, אבל במקרה של הטלוויזיה והעיתונות הכתובה, שהם פחות מיידיים מאתרי האינטרנט, מדובר לרוב בפרשנות.

המשבר הכלכלי העולמי, השבעת אובמה והמצב בעזה, כולם נושאים שגורמים לצרכני התקשורת לא רק להתעדכן בפרטים, אלא גם לצרוך פרשנות שתלמד אותם כיצד ישפיע המשבר על הכיס הפרטי שלהם, מה מתכנן אובמה לעתיד המזרח התיכון, או מה חושבים מנהיגי החמאס שאינו מופיע בהצהרות הרשמיות שלהם.

כשמדובר בפרשת מין, הציבור יודע לעשות בעצמו את הפרשנות: לרובנו יש ילדים מחד, ודחפים מיניים מאידך, ואין לנו צורך לשמוע את אהוד יערי או צבי יחזקאלי מפרשים לנו את הפרטים. משום כך "הופתעו" כל מהדורות החדשות הליליות, אלה שמנסות לשלב טלוויזיה ואינטרנט, לגלות שדווקא העניין ה"לא חשוב" הזה, הוא שהעסיק את הגולשים ומשך את רוב תשומת הלב של צרכני התקשורת.

צוי איפול בעידן האינטנרנט

שוב הוכח שצווי איפול למיניהם, שווים כקליפת השום בעידן האינטרנט. עוד לא נחשפו פרטי הפרשה וכבר מלאה הארץ בשמועות ובשמות, לא כולם נכונים. לו הייתי מבקש מחברת הסלולר עמלה מסך הסמסים שקיבלתי בתור "אחד שיודע" לגבי כל הפנים והשמות המעורבים, הייתי מוכיח לכל שגם בעידן כלכלי מפוקפק אפשר לייסד כאן עסקים מצליחים. לא הייתי היחיד. אלון בן דוד, שהגיש ביום חמישי את "היום שהיה" בערוץ 10, ביקש להרגיע את הציבור: "אני חושב שרובכם תתאכזבו כשתדעו את השמות".

בן דוד צודק, ובכל זאת הייתה כאן מראית עין של התרסה, שהציבה את העיתונאי לא רק כאיש מקצוע, אלא כמי שנמנה על אליטה ברנז'אית שיודעת דברים שאינה יכולה, או רוצה, לחלוק עם הציבור. כמעט מפתה לומר שמדובר בהלך רוח אופייני לכתבים צבאיים, שלעיתים נדמה שהם מעדיפים את ההנאה שבהיותם שותפים לסוד על פני זכות הציבור לדעת.

המוסר הכפול

אבל יותר מהכול, נדמה הפרשה הזאת חשפה את המוסר הכפול שבו נוקטים התקשורת והציבור (בלי להידרש כרגע לשאלה מי כאן הביצה ומי התרנגולת) כלפי יחסי מין הומוסקסואלים. נניח לרגע שמדובר היה בקטינה שנראית מבוגרת מכפי גילה ושהייתה מקיימת יחסי מין עם גברים שהכירה ברשת.

מבחינה פלילית העבירה לכאורה היא אותה עבירה, אבל מבחינה ציבורית, היו החשודים הפוטנציאלים זוכים להרבה יותר הבנה. הרי אלפי גברים ישראלים נוסעים מדי שנה ל"טיולי גברים" במקומות אקזוטיים ברחבי העולם השלישי, ושבים ארצה עם סיפורים לאישה על רום וסיגרים, ועם סיפורים לחברים על קטינות מולאטיות, סיפורים שמזכים אותם לכל היותר בצ'אפחות של הערכה בפינת הקפה.

אבל כשמדובר בנער ממהר הציבור לדרוש את ראשו של הפדופיל לכאורה. כדי להסיר ספק, כאזרח וכאב אני מתנגד נחרצות כל סוג של יחסי מין עם קטינים, אבל לא יכול שלא להעריך, במידה רבה של ביטחון, שאלמלא עסקה הפרשה האחרונה ביחסי מין הומוסקסואלים, כנראה שהייתה מקבלת טיפול תקשורתי מינורי למדי. או במילים אחרות: יותר משהציבור רוצה לדעת מי העבריין לכאורה, הוא רוצה לדעת מי כאן ההומו.