עכשיו קוראים לו ג'ורג' מיטשל. לפניו היו אישים רבים שמונו כשליחים מיוחדים לסכסוך במזרח התיכון. זה תהליך כמעט אוטומטי כשיש חילופי מימשל. כמו שממנים שר הגנה, למשל, ככה ממנים שליח למזרח-התיכון. זה הפך להיות אחד מהמינויים הצפויים. הרי כבר במערכת הבחירות מבטיח כל מועמד שהמזרח התיכון יהיה בראש סדר העדיפות, אם ייבחר. מינוי השליח אמור להוכיח את הכוונה לקיים את ההבטחה.
בפועל נותן המינוי בעיקר זמן. לא לצדדים המעורבים בסכסוך, אלא לנשיא החדש. הוא לא יכול להתחיל להתעסק מיד עם ישראלים וערבים, אז בינתיים עושה זאת השליח. אומרים שהוא בא ללמוד ולשמוע ולהעביר את רשמיו לנשיא.
כמו שאמרתי: רווח זמן. כי מה יש ללמוד ולשמוע שלא נלמד ונשמע כבר עשרות שנים? אין שום דבר על האזור שוושינגטון אינה מכירה ויודעת, כפי שאין שום אישיות ישראלית בכירה שאינה מוכרת לאנשי הממשל לפני ולפנים.
ג'ימי קרטר. מראשוני השליחים
בעצם זה משחק. כי בסופו של יום הסיפור נוחת על שולחנו של הנשיא. כל השליחים של קלינטון, למשל, לא מנעו בסופו של דבר את הצורך במעורבותו האישית. כך היה גם עם ג'ימי קרטר ולמעשה עם כל האחרים. עד כמה שזכור לי, היוצא מן הכלל הבולט היה ריצ'רד ניקסון. אותו הנושא לא עניין, מה גם שהוא היה עסוק בענייניו הפליליים. וחוץ מזה היה לו גם שר חוץ יוצא דופן בדמותו של הנרי קיסינג'ר שהשקיע הרבה מאד מזמנו באזור. ובעצם, קיסינג'ר ממילא נחשב לנשיא לעניני חוץ.
אבל אין ברירה, חייבים לשחק את המשחק הזה, כי הוא חשוב כשלעצמו. צריך להתייחס אל זה לא בהקשר של משא ומתן להסדר כלשהו - אלא לפחות בשלבים האלה המטרה היא הממשל החדש.
הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה קלקול היחסים, וזה יכול לקרות אם ניכנס לוויכוחי סרק ונעלה על בריקדות לגבי עמדה כזאת או אחרת. כלומר, יותר חשוב עכשיו לא להרגיז את מיטשל, מאשר להיות צודקים. כי ממילא מיטשל, כמו קודמיו, יהיה אפיזודה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
