עופרת לא יצוקה

פרופ' אמנון רובינשטיין הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)

מבצע "עופרת יצוקה", שבא זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, המחיש שהסכנות האורבות לישראל שונות מאלה שליוו אותנו. בעבר הורגלנו לחשוב במונחים של "סיבוב שני", של מלחמות בהן משתתפים צבאות מכל צד. במלחמות אלה ניצחה ישראל בכל הסיבובים, אם כי הניצחון הושג במחיר אנושי וכלכלי כבד.

במלחמת העצמאות עמד יישוב קטן ועני, מיותם מהרזרבה היהודית של אירופה, נגד הפלישה של צבאות ערב ושל צבא המופתי הנאצי - אחד הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות שבוצעו לאחר מיגור המשטר הנאצי - ומאז ועד סיומה של מלחמת יום כיפור נערכו "מלחמות צבאיות" מסוג זה.

סכנת המלחמה הקונבנציונאלית לא חלפה כליל, וישראל כמובן חייבת להיות ערוכה לה, אך היא התגמדה נוכח הסכנה של מלחמת גרילה וטרור, המשלבת התקפות מתאבדים עם ירי טילים ופגזים אל לבה של ישראל הקטנה, מתוך ריכוזי אוכלוסיה ערבית אזרחית. רוב רובה של ישראל, כולל מחנות הצבא והימ"חים, חשוף להפגזה כזו שמחולליה מסתתרים מאחורי מגן אנושי.

"עופרת יצוקה", כמו גם מלחמת לבנון השנייה, הסתיימו בלא הכרעה ברורה. הפסקת האש, הברוכה כשלעצמה, הופרה על ידי הפלסטינים זמן קצר לאחר שהוכרזה ואינה מובטחת לאורך זמן. החמאס, כמו החיזבאללה, מלקק פצעיו אך לא מתכוון לוותר על מלחמת ההשמד שלו נגד ישראל. שני המבצעים לא שחררו את שבויינו ולמרות כל ההודעות האופטימיות, רבים מאתנו חרדים לגורלו של גלעד שליט.

לכל אלה יש להוסיף שישראל שילמה מחיר כבד ביותר ביחסי הציבור שלה עקב המבצע המוצלח כשלעצמו מבחינה צבאית: ההרג וההרס שירדו על תושבי עזה לא יכלו שלא לעורר אהדה בעולם. לכך כמובן, מתווספת ההסתה האנטי-ישראלית שהפכה להיות תופעה של קבע.

הצרה היא, שישראל זקוקה לכל גרם של תמיכה בינלאומית דווקא בימים אלה, ימים שלאחר כניסת אובמה לבית הלבן ולפני ההתמודדות הגדולה עם המעצמה האזורית ששמה איראן. משום כך, קשה מאוד להבין את הסירוב של הממשלה לקבל את יוזמת מועצת הביטחון להפסקת אש. מה נתנו לנו עשרת ימי המלחמה הנוספים? הם פגעו בחמאס, באנשיו ובמנהרותיו אך לא הכריעו את הכף. בעשרת הימים גדל הקטל, גדל הסבל ונפגע אך עוד יותר מעמדה המדיני והציבורי של ישראל. אכן, לפעמים קשה להבין מה מניע את שרי הממשלה בהכרעותיהם.

ומה הלאה? רק עיוור וחרש לא יראה ולא ישמע את קולות המלחמה העולים אלינו מהחיזבאללה והחמאס. במקרה של תקיפות טילים נוספות, טילים שטווחם ודאי יגדל, לא נוכל לשלול את הצורך בפעולה צבאית ישירה - אווירית וקרקעית. אך ביודענו מה גדול מחירן של פעולות אלה, ולא דיברנו כלל על המחיר הכלכלי הכבד, ומה קצר הניצחון הבא בעקבותיהן, אנו חייבים לחשוב גם על הגנה באמצעות ירי נגד טילים.

מערכת "כיפת ברזל", מערכת מתנייעת ליירוט רקטות קצרות טווח תוצרת רפא"ל, עברה בהצלחה מבחנים ראשונים ואמורה להיות שמישה תוך זמן קצר, והיא חלק מהערכות הגנתית רחבת היקף הכוללת גם את "קלע דוד", "חץ", ו"נאוטילוס". כל אלה מצויים בשלבים ראשוניים. פיתוחם והפעלתם יהיו יקרים מאוד אך יודעי דבר אומרים כי בהשקעה מאסיבית, ניתן לפתח חומת מגן אווירית שתוכל להתמודד גם עם מטחי טילים המשוגרים לעבר ישראל מחזיתות שונות. מדובר בהשקעה כספית וטכנולוגית אדירת ממדים, אך גם האלטרנטיבה של פעולה אווירית וקרקעית יקרה מאוד בכל מובן אפשרי.

עניין זה הופך להיות נושא אסטרטגי ממדרגה ראשונה וראוי למאמץ כספי אדיר ולהשקעת משאבים טכנולוגיים של טובי המוחות שלנו. ההגנה מפני טילים, בלי תקיפת אוכלוסיה אזרחית, תשנה לחלוטין את יכולת העמידה של ישראל גם בזירה הצבאית, גם בזירה המדינית ותהיה לה גם השלכה בינלאומית על כוחם של טרוריסטים לשנות סדרי עולם ולגרור דמוקרטיות לפעולות תגמול ומניעה קשות ויקרות.