יגון תשדירי הבחירות

אני מכריח את עצמי לשבת אל מול התשדירים ומגלה שלא רק חלק מהמסרים דוחים אותי, ולא רק העובדה שחלק גדול מהפוליטיקאים סוברים כנראה שאני אידיוט מושלם, הפעם זה גם ה"איך".

הייתי מלך

גם אני צרכן של פרסומות. האנשים שמנסים למכור לי, מפוליסת ביטוח ועד עוגה "בטעם ביתי", משקיעים בשלושים השניות המשותפות שלנו את כל מה שיש להם: מתסריטים מתוחכמים, דרך צילום מתקדם, עריכה מתוחכמת ומתחכמת, שחקנים איכותיים, דוגמנים יפים ועוד. במערכת היחסים המסחרית הזאת, ברור לי שאני, הצרכן, הפכתי למלך. בסוף, כמובן, זה יעלה לי ביוקר, אבל לפחות בשלב החיזור, האגו שלי בשמיים.

ואז מגיעה תעמולת הבחירות. פעם היא כללה את טובי אנשי המקצוע. היום כשצופים בתעמולת הבחירות, מגלים שלמעט הבלחות פה ושם, רובה מוגשת לנו בפורמט נחות מזה של סרט בר-מצווה שצילם האב הגאה: העברית קלוקלת, הקריינות נוראית, הצילום חובבני והעריכה נראית כמו משהו שנעשה בימים שבהם היו עובדים עם מספריים ודבק. אצל המפלגות הגדולות, העסק עוד איכשהו נראה סביר, לא יותר.

הלשון הבאה

אבל מרמת הביניים ומטה - שלא נדע. יהיה מי שיאמר שכל הגימיקים הללו מיותרים, שתעמולת בחירות היא עניין רציני מדי מכדי להשאירו לפרסומאים. יכול להיות. אבל כשאני חושב על זה שמי שעלול להיות לשון המאזניים בממשלה הבאה אישר תשדירים שכאלו עבור מפלגתו, לא נותר לי אלא לתהות מה תהיה רמת הביקורת שלו על התקציב או על מוכנות העורף למלחמה.

תאמרו מראית עיניים בלבד היא. האומנם? חישבו על עצמכם כצרכנים כשאתם הולכים לקבל שירות כלקוחות, לעומת הדרך שבה אתם מתקבלים במרבית משרדי הממשלה. די בתפאורה העלובה שמספקים לכם האחרונים כדי להפוך אותנו מלקוחות מכובדים שמתנהגים בכבוד, לזאבים שמוכנים להסתער על שכנינו לתור, או על הפקיד שיצא להפסקת צהריים דווקא כשאנו ממתינים. ההוויה קובעת את ההכרה.

מחקרים שנעשו על אלימות אוהדי כדורגל באירופה הוכיחו חד משמעית שאלימות נוטה להתפרץ יותר במתקני ספורט מוזנחים, מאשר במתקנים חדישים. מחקרים שנערכו בקרב אנשי מכירות העלו שאפילו בתחום הטלמרקטינג, איש מכירות שלבוש בחליפה ועניבה, מצליח יותר ממי שלבוש בטרנינג וחולצת טריקו. והדוגמאות עוד רבות.

געגועי לשוק ובו ערוץ האחד

בשנות השבעים והשמונים היה כאן רק ערוץ אחד, ועוד קצת פרסומות לפני הסרטים בקולנוע. מי שרצה לעשות לביתו בזמן קצר, היה חייב להיות משרתם של הפוליטיקאים, כשרק ניתנה לו ההזדמנות.

היום, בעידן הערוצים המסחריים אפשר, ואולי עדיף, להסתדר גם בלי מפלגה. המגזר העסקי עבר כבר מזמן את המגזר הציבורי בדרישותיו וביכולתו לתגמל את העושים במלאכה. זה לא פלא שלאזרחי ישראל אין יותר מדי ציפיות מהיום שאחרי הבחירות - אם ככה נראית תקופת החיזור, אנו מעדיפים שלא לדעת מה מכינים לנו האנשים האפורים לשגרת חיי הנישואין.