הכבוד הלאומי שלנו שווה 199 דולר

השבוע הוכחנו כישראלים, שלא רק שיש לנו מחיר, אלא אפילו עמדנו על גובהו המדויק: 199 דולר והכול כלול.

בערך ארבע דקות עברו מהרגע בו הוטחו ההשמצות שספג נשיאנו שמעון פרס מראש ממשלת טורקיה מעל הבמה המכובדת בדאבוס, ועד שהחלטנו שבעצם, וויקנד מפנק במחיר טוב שווה את הכול.

הוא בחור רגיש, ארדואן

כן, הפחד שאחז באזרחי ישראל בגלל האנטישמיות הגוברת בטורקיה פשוט נמוג נוכח הדיל שהציעו להם בתי-המלון באנטליה, שלא מוכנים לוותר כל-כך מהר על התייר הישראלי, אפילו בזמנים כאלה.

לא נורא, חבר'ה, הם אמרו לנו. נכון שהיהודים כאן מפחדים לצאת מהבית, ואולי שורפים איזה דגל ישראל או שניים ברחובות, ובדרך אולי גם ראש הממשלה שלנו קצת העליב אתכם, אבל עזבו. הוא בחור רגיש, ארדואן, וחוץ מזה, כמה דקות בבריכה עם הילדים ותשכחו שזה קרה. מנה אחרונה עלינו.

נוכח התקרית המביכה הזאת, אולי כדאי שנעצור לרגע, ולפני שאנחנו משתלחים במנהיגנו חסרי הערכים, נביט שנייה בפרצופנו אנו, האזרחים. איזה ערכים יש לנו? ועד כמה אנחנו באמת מוכנים לשמור על כבודה של המדינה שלנו? ואם התשובה היא "עד לרף ה-199 דולר והכול כלול", אז ההסבר לגבי עמדת העולם כלפינו נעשה פתאום קצת ברור יותר.

מוקצים מחמת מיאוס

אם לנו לא אכפת, אז למה ששרת החוץ ציפי לבני, לדוגמה, תנסה לרצות אותנו על-ידי הסטת תקציבים רציניים להסברה מקצועית ועקבית של ישראל בעולם? היא הרי נבחרת ציבור, וככזו, צריכה לענות על צורכי המצביעים שלה, לא?

אז כן, לבני עשתה אולי "וי" על מהלך או שניים שניתן, בתנאי מזג אוויר מסוימים, לכנות אותם "הסברה". היא אפילו משתמשת בזה קצת בקמפיין הבחירות שלה. תוך ניסיון להתמודד עם הטחות קמפיין הנגטיב של הליכוד נגדה, שאומרות שאין לה שום הישגים, נתנה לבני מענה בתשדיר משלה. כך למדנו שבעצם לבני אחראית על זה ש"העולם" אינו מדבר עם החמאס. לא שזכור שמישהו אי פעם כן דיבר עם החמאס, אבל לצורך התשדיר הפוליטי, זה כיוון מעניין, ואולי לבני אפילו הצליחה לשכנע מישהו ששקל מתישהו לדבר עם החמאס, שזה ממש לא כדאי.

אבל האם לבני עשתה דה-לגיטימציה אמיתית לחמאס בעולם? לא ממש. בקיצור, הנוצות שבהן היא מתהדרת, אפילו במסגרת הסיסמאות של תשדירי הבחירות, לא מחזיקות מים. תנו רגע מבט קצר לאחור על הכותרות שנראו השבוע במחוזותינו, ותראו שמצבה ההסברתי של ישראל, איך לומר בעדינות, לא בדיוק השתפר בשנות כהונתה של לבני כשרת החוץ.

השבוע, אם לא מספיק שבטורקיה הפכנו למוקצים מחמת מיאוס, הסתבר גם שמבחינת ספרד קציני צה"ל הם פושעי מלחמה, חברות ישראליות החלו להיתקל בחרמות על מוצרים ישראליים בבריטניה ובדרום אפריקה כאות הזדהות עם הפלסטינים, ואפילו טוני בלייר הכריז שכדי לפתור את הסכסוך במזרח-התיכון - חייבים לדבר עם החמאס.

בלייר, אגב, ממש לא לבד - ואחת הכותרות מהשבוע האחרון הביעה חשש מכך שחמאס דווקא עלול לצבור בעולם המערבי סוג של לגיטימציה כתוצאה מהמבצע בעזה. בקיצור - חשבתם שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר? טעיתם.

תירוצים עלובים

בעוד פחות משבוע מתקיימות הבחירות, ויש האומרים שהחלום הרטוב שלנו הוא ממשלת אחדות לאומית. ביבי ראש ממשלה עם אחריות על האוצר, ברק בביטחון, לבני על תיק החוץ. גוש מרכז גדול חוסם ליברמן ודתיים. נשמע נפלא אמנם, וזה באמת כנראה טוב יותר מאופציות אחרות כרגע. אבל במלוא הכנות? זה שאנחנו חושבים שלבני הייתה בסך הכול בסדר במשרד החוץ, זה לא בהכרח נכון.

מצד שני, אולי אם באמת יתגשם חלומו הרטוב של מרבית העם וכך תיראה הממשלה הבאה של מדינת ישראל, זה יהיה מאוד משמח לראות שלבני, בכהונתה הבאה כשרת החוץ שלנו, תעשה משהו מעט מעמיק יותר מאשר לעמוד בפני קהל גדול ורב וללא מורא להצהיר במבטא צברי יבש דט שי איז "פראוד טו רפריזנט איזראל".

יש לנו איזושהי נטייה לחשוב שאם המצב גרוע, הוא כבר לא יחמיר. אבל התדמית שלנו כבר הוכיחה שגם כשחשבנו שאנחנו בשפל המדרגה, היה עוד לאן לרדת, אז מן הסתם גם עכשיו למדרגות המובילות למטה יש עוד המשך, רק שאנחנו לא מצליחים לראות אותו כרגע. לבני אמנם לא יצרה את שערוריית ההסברה של ישראל, שרק הולכת ומחריפה ככל שהזמן עובר, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא גם לא שיפרה אותה, ולשם כך היא הרי נבחרה.

המוטו של נבחרי הציבור שלנו בשנים האחרונות הפך להיות תירוץ עלוב, על שקיבלו לידיהם מצב בלתי אפשרי ולכן זו לא באמת אשמתם (כמו יולי תמיר בחינוך, למשל). אז כדאי להזכיר להם בהזדמנות חגיגית זו, שאף אחד לא מאשים אותם בהיסטוריה, אבל כן מאשימים אותם בכך שלא שיפרו אותה. לשם כך, הרי, הצבענו עבורם. זה מה שהם הבטיחו בתשדירים היפים שלפני הבחירות הקודמות.

הזירה הבינלאומית מבחינת שמיעת קולה של ישראל, נותרה פרוצה. לא צריך להיות גאון תקשורתי כדי להיווכח בכך מדי יום מחדש, כמעט בכל כלי התקשורת הזרים המובילים. כדי להפוך את המצב הזה, אפילו במעט, דרושה עבודה. סיזיפית, קשה ויומיומית. ארגונים פלסטיניים כבר עתרו לבית-הדין הבינלאומי בהאג נגד ישראל, על פשעי מלחמה. מה שכן, את החמאס, אף אחד לא תובע. אולי כי אנחנו עסוקים כרגע. אחרי הכול, מתנהלת פה מערכת בחירות וזה גוזל לא מעט זמן יקר, במיוחד ממי שמתמודד, או מתמודדת, על ראשות הממשלה.

הסתכלו עלינו

אבל לפני שנזרוק את כל האשמה על לבני ונמשיך הלאה בדרכנו, אולי כדאי שנשאל את עצמנו: מי כאן נותן את הדוגמה, ומיהו זה שנגרר? יכול להיות שזו ההנהגה שלנו, שנותנת שוב ושוב את הדוגמה שהכבוד הלאומי לא במיוחד מעניין אותה, ולכן אפשר להעליב את נשיאנו מעל במת דאבוס, ולכן אפשר גם לארגן חרמות נגדנו מדי שני וחמישי ואנחנו לא מגיבים, כי לא בא לנו על זה.

מצד שני, אולי האשמה בכל זאת מתחילה בכל אחד ואחת מאיתנו. הסתכלו עלינו. אחרי הכול, כבר אמרנו שב-199 דולר אפשר לקנות את הסכמתנו המלאה להכפשה מתמשכת של מדינת ישראל.