לסגור את משרד התקשורת

ככל הנראה ציפי לבני או בנימין נתניהו לא יקראו את הטור הזה, אבל לכל אחד משני המועמדים המובילים להרכבת הממשלה יש עוזרים שנוגעים או מכירים את תחום התקשורת בישראל.

אמיר גולדשטיין, לשעבר סמנכ"ל מערכות מידע בסלקום, מקורב מאוד ללבני ואילו אורי יוגב, לשעבר מנכ"ל בזק בינלאומי, לוחש על אוזנו של נתניהו (ואם נרצה להיות לגמרי פוליטיקלי קורקט לברק יש את פואד שהיה שר התקשורת ואת בוז'י שעבד כעו"ד ועסק בתקשורת).

שעת כושר קריטית

גם לבני וגם ביבי כנראה מבינים שהגיע הקץ לשלטון הפוליטי במשרד התקשורת וכי אין מנוס מהקמתה של רשות תקשורת. זה כבר נדוש ואין כמעט שבוע שהתקשורת לא קוראת למהלך של ביטול משרד התקשורת, אך כעת זה הזמן להרים קול קורא נוסף לפני שיתחילו לדבר על חלוקת תיקים בממשלה.

זו שעת כושר קריטית להקמתה של רשות כזו אחרת ההסכמים הקואליציוניים יטרפו את הסיכוי ומשרד התקשורת יימסר כאתנן לאחת המפלגות בממשלה. כאשר הצפי לגירעון בתקציב עומד להגיע ל-5% אין ספק שראש הממשלה הבא יידרש להקטין גם את מספר השרים בממשלה ומשרד התקשורת צריך להיות בין המשרדים הראשונים שיבוטלו כחלק מכך.

המשבר בענף בדרך

בקדנציה הקודמת היה זה יורם טורבוביץ שניסה לבטל את המשרד וכשל. טורבוביץ ניסה להשפיע על אולמרט שלא למנות שר למשרד התקשורת ולהשאיר אותו תחת אחריות ראש הממשלה עד שתוקם רשות תקשורת, אך הפוליטיקה הקטנה הכריעה והיוזמה שלו כאמור לא צלחה. עתה נקרית אותה הזדמנות שוב ויש לקוות שבשם ההצהרות של המועמדים על רפורמות הם ישכילו לא למנות שר למשרד בשלב הראשון.

משבר בענף התקשורת עדיין לא מורגש בעוצמה אבל סימנים הוא כבר נותן, וכל שר תקשורת שייכנס לתפקיד יצטרך לקחת זאת בחשבון כאשר הוא בא להסדיר את הענף. אבל מטבע הדברים שר חדש רוצה להשאיר חותם ויתקשה לא להיכנס להחלטות פופוליסטיות. זה בדיוק מה שקרה עם אטיאס, שהמרץ שהפגין בתפקידו הראשון כשר הופנה לטיפול בבעיות "צרכניות" תוך שהוא מזניח את הבעיות הגדולות של ענף הטלוויזיה והשידורים ובעיקר את הצורך בהרחבת ההשקעות בתשתיות כאמצעי להגברת התחרות.

לכן רשות תקשורת נדרשת וזאת מכמה סיבות מרכזיות

1. יו"ר קבוע לחמש שנים: במדינה שבה יש כל שנתיים בחירות, כדאי שבתחום עתיר השקעות ושינויים טכנולוגיים מהירים תפקח על התחום רשות שהיו"ר שלה מתמנה אחת לחמש שנים. במדינה נורמלית אי אפשר ששר התקשורת ינהיג מדיניות סקטוריאלית בשם ההגנה על הצרכנים. אולי לדאוג לסיב אופטי לבתי הלקוחות יותר חשוב לקידום השכבות החלשות מאשר התעסקות בלתי נגמרת בתוכניות שיווק כאלה ואחרות של השחקנים בשוק? לכן ראוי, וזה גם כדאי, שנצטרף למשפחת העמים ונקים רשות שתחליף את המשרד הממשלתי הארכאי שאינו מסוגל לתת מענה לדרישות המפעילים ולהתפתחויות הטכנולוגיות והיום ספק אם הוא לא יוצר יותר נזק מאשר תועלת.
   
   
2. רגולציה שווה לכל הטכנולוגיות: הגיע הזמן לקיום הרמוניזציה של הטכנולוגיות, שכל נושא התוכן והתשתיות יטופל במקום אחד. הגיע הזמן שתהיה רשות שתסתכל במבט מלמעלה על התוכן בין אם הוא אינטרנטי ועובר דרך מסך המחשב, הטלוויזיה או הסלולר - הכל יטופל בכללים אחידים (בגלל שכל מה שאנו מכירים בתקשורת יעבור לאינטרנט בצורה כזו או אחרת). זו ההזדמנות לתקן על הדרך את אחד מהתחלואים של הענף של רגולציה שונה החלה על הסלולר ועל הנייח.
   
   
3. חסכון ארגוני: איחוד מועצת הכבלים ביחד עם מועצת הרשות השנייה תחת רשות תקשורת אחת יהווה שינוי אדיר בתפיסת השידורים ויאפשר לחסוך ולבטל גופים מיותרים. אם ניתן יהיה להכניס גם את רשות השידור באותה הזדמנות זה בכלל יהיה מצוין.
   
   

משעשע שהחוק להקמת רשות תקשורת מוכן כבר כמה שנים ובכל פעם קם שר תקשורת אחר שדוחה זאת לבא אחריו. החוק לא מושלם ויש בו הרבה מגרעות מכיוון שהוא מעניק כוח יתר למשרד האוצר ומנטרל את עצמאות הרשות. עם זאת, בתקופה הנוכחית זה לא הזמן לדקדק במבנה וכדאי קודם לגשת למלאכת ההקמה ולתקן בהמשך את הדרוש תיקון. זו ההזדמנות של היועצים הקרובים להשפיע ולעשות מעשה כי ספק אם הבוסים שלהם יתפנו לכך בהקדם.