את מי בדיוק מניפות קרנות המנוף

היכונו לשערוריה הגדולה של השנה: ביצי הזהב החדשות ושבעה גוזרי קופונים שמנים

כשאנחנו קוראים באחרונה ידיעה אחר ידיעה שנתמכת מפיו של "מקור באוצר", או "גורם בכיר במשרד האוצר", שתוקף את כל האינטרסנטים כביכול שמתעלקים על הקופה הציבורית, יש לנו ניחוש לא רע לגבי זהותו. לא, אנחנו מעריכים שלא מדובר בשר האוצר הרשמי של מדינת ישראל, רוני בר-און, אלא בשר האוצר האמיתי של ישראל, רם בלינקוב, הממונה על התקציבים במשרד, שהפך בחודשים האחרונים למקבל ההחלטות הכמעט בלעדי באוצר. לפעמים נדמה שבר-און הוא פקיד בשירותו של בלינקוב ולא ההיפך ("בר-און הוא המריונטה של בלינקוב", זו הבדיחה שמסתובבת בחוגים הכלכליים).

אנחנו גם משוכנעים, בלי לדעת מי ה'מקור' שתקף בבוטות את פישר, שבלינקוב מחבק בחום את הביקורת על הנגיד. הוא אכן חושב שפישר סתם מדפיס כספים, שהוא מקבל לשווא קרדיט שמגיע בעצם לו, שפישר הוא הגביר מאמריקה שעושה פה ככל העולה על רוחו ועוד מעמיד תנאים להמשך כהונתו.

נוקשה ואגרסיבי

בלינקוב, שהגיע מהסקטור הפרטי, הוא איש נוקשה ואגרסיבי, שהתאהב בצורה מסוכנת מאוד בתדמית 'שומר הקופה הציבורית'. הוא חלק מאותה תרבות יהירה שהתפתחה במסדרונות האוצר, שנותנת לפקידיו כוח בלתי מוגבל רק משום שהם, כביכול, הקול השפוי, המקצועי והמרסן היחיד. בשם הגביע הקדוש של המקצועיות והשפיות הם מפעילים את התקשורת כדי להשתלח בכל מי שלא סר למרותם, בטענה האוטומטית שכולם מדברים מהפוזיציה ורוצים לנצל את כספי המדינה.

לא פעם ולא פעמיים אנחנו טוענים שהניסיון של פקידים וכלכלנים, מוכשרים ככל שיהיו, לארגן ולקבוע את המדיניות הכלכלית-חברתית בישראל קרוב מדי לעריצות. הקלות הבלתי נסבלת שבה בלינקוב והדור שגדל על ברכי התיאוריה 'אנחנו יודעים הכי טוב וכל השאר אינטרסנטים' משתמשים בכוח ההגדרה שלהם כדי לקבוע ולשרטט מדיניות כלכלית, היא בלתי הגיונית, וגרוע מכול - היא מסוכנת לכלכלה, במיוחד על רקע המשבר האחרון.

טיעונים פופוליסטיים, צדקניים וידועים מראש

לאורך כל המשבר התפיסה של האוצר בראשותו של בלינקוב היתה שצריך לשבת בחיבוק ידיים. המשבר מרחף מעלינו, לא נוגע לנו, אנחנו אי של יציבות, כל אלה שקוראים לסייע מדברים מתוך הפוזיציה וכך הלאה, מתוך סל הטיעונים הפופוליסטיים והצדקניים הידועים מראש. מערכת האשראי (הבנקאית והחוץ-בנקאית) למעשה משותקת, אבל בלינקוב משוכנע שכולם מקטרים. ההתאוששות המסוימת בשערי האיגרות בחודשיים האחרונים רק הקצינה את עמדתו. תראו, אומר בלינקוב, כשל השוק הסתיים, אין צורך לעשות דבר.

זו שטות, כמובן. שוק האשראי החוץ-בנקאי, ובמידה רבה גם שוק האשראי הבנקאי, קפואים כמעט לחלוטין. הבעיה קשה במיוחד בשוק החוץ-בנקאי: סחירות נמוכה, קשיים במיחזור החוב (למעשה, אפס מיחזורים) ומחסור חמור באשראי חדש. זו הסכנה הגדולה ביותר במשק הישראלי, כי אשראי הוא החמצן של המשק, הדלק שמניע את ההתפתחות הכלכלית. עסקים אינם בנויים רק על הון עצמי, הם בנויים על אשראי ועל גלגול האשראי. ברגע שאי אפשר לגלגל, החמצן נגמר, והשילוב של ירידה בהכנסות והתנדפות הנזילות הופך לקטלני.

מילה מגונה

המחיר של סגירת הברזים מתבטא מיד בצמיחה ובאבטלה. כל מנכ"ל שסוגרים לו את ברזי האשראי, שחונקים לו את מיחזור החוב, הולך מיד לפתרון האוטומטי והכואב: סגירת מקום העבודה. מאות חברות עלולות לקרוס השנה אם לא יאפשרו להן למחזר את חובותיהן, אבל באווירה הציבורית הסוחפת והפשטנית שנוצרה היום, כל נושא הסדרי ומיחזורי החוב הפך למילה מגונה.

יש בעיה ענקית, בעיה של 35 מיליארד שקל שאמורים להיות ממוחזרים עד סוף 2010, והרדיפה האובססיבית אחרי האשמים (בין אם זה הטייקונים, המוסדיים וכל שאר ספקי וצרכני האשראי שהפריזו) אינה משרתת דבר. קריסת עסקים תשרת אולי את השמחים לאיד, אבל לא תשרת את הציבור שבשמו משתמשים השמחים לאיד. הציבור עלול להישאר קירח מכאן ומכאן: בלי חברות ובלי תעסוקה.

הפרגמטיים הריאליים

בניגוד לבלינקוב, זוהר גושן, יו"ר רשות ני"ע, ורוני חזקיהו, המפקח על הבנקים, מציגים גישה הרבה יותר פרגמטית וריאלית: יש בעיה, בואו ניגש לפתרון בלי דעות קדומות. התוכנית של גושן, שמתגלגלת כבר כמה חודשים ונדחתה על-ידי בלינקוב, מדברת על ביטוח הנפקות אג"ח חדשות, כאשר המדינה מעמידה ערבות של 5-6 מיליארד שקל, המהווים רצפה לנפילה של 20% בסל של אג"ח קונצרניות חדשות.

כלומר, אם ביצועי הסל יישאו תשואה שלילית בגובה 20%, המדינה תתחיל לשלם. בשלב הראשון התוכנית תזרים לשוק בין 6 ל-7.5 מיליארד שקל ואמורה להתניע במשהו את גלגלי האשראי החוץ-בנקאי.

היתרונות של התוכנית רבים: זה הליך מהיר (בלי מכרז, כל גוף מקבל את חלקו היחסי בשוק, מי שלא מצטרף - חלקו עובר לאחרים), זו ערבות ולא הוצאה תקציבית, זה פשוט (אין צורך בהקמת מינהלת קרנות וגופים מנהלים שנותנים ג'ובים לחבר'ה), וזה זול לחוסכים (אין עוד גוף שחותך קופון בדרך). החיסרון שלה הוא, כמובן, בלינקוב: הוא שולף מיד את הטיעונים שזה עוזר לבעלי ההון, מפעיל את עיתונאי החצר שלו שממהרים לתקוף את גושן - ועוד תוכנית לסיוע נקברת במגירה.

היכונו לשערורייה

וראו איזה פלא, דווקא התוכנית שהגו בלינקוב ושוקי אורן, החשכ"ל, ראויה לדעתנו לוועדת חקירה כיוון שהיא הופכת בהדרגה לאחת השערוריות הגדולות השנה. השניים הוציאו לפועל את קרנות המנוף, קרנות שקמו בעזרת כספי האוצר בשיתוף המוסדיים. הקרנות אמורות להשקיע את הכספים בחברות הזקוקות למיחזור אשראי, כאשר למשקיעים בקרן מובטחת תשואה שנתית ריאלית של 4%. עד כאן הכול נחמד, עד שמגיעים למי שחותך את הקופון מכל הסיפור הזה: מנהלי קרנות המנוף.

ובכן, לא פחות מ-7 קבוצות מתמודדות על הפעלת הקרנות ויש להן סיבה טובה מאוד: זו ביצת זהב. חבורה של בנקאים לשעבר, מנהלי גופים מוסדיים לשעבר (חלקם 'מוצלחים' במיוחד, כמו עזרא עטר לשעבר מפריזמה) ויוצאי אוצר לשעבר (כמו אייל גבאי ואורי יוגב, שלוחש מצד אחד על אוזנו של נתניהו, ומצד שני יש לו אינטרס ברור בהפעלת התוכנית ובטרפוד תוכניות אחרות) - כולם-כולם זיהו את השמנת, ואיזו שמנת זו, שימו לב: אחוז אחד של דמי ניהול תמורת הניהול המבריק שלהם בשלוש השנים הראשונות, חצי אחוז בארבע השנים הנוספות ו-20% מהרווח העודף מעל תשואה ממוצעת ריאלית שנתית של 8%.

בהנחה שהיקף הקרנות יעמוד על כ-15 מיליארד שקל, מדובר במינימום דמי ניהול של 750 מיליון שקל, לפחות עשרות מיליוני שקלים בשנה. על חשבון מי? ניחשתם. על חשבוננו, על חשבון הקופה הציבורית ועל חשבון החוסכים. ומי מרעיף את המתנות הללו על חבורת המקורבים למסדרונות? לא אחר מאשר בלינקוב, האיש שמציג את עצמו כמי ששומר על הקופה הציבורית.

eli@globes.co.il