הודיווד

"תעשיית הקולנוע בארה"ב היא שממה", הפתיע התסריטאי והבמאי האמריקני פול שרדר ("נהג מונית", "אדם בן כלב") את התקשורת האמריקנית בדצמבר האחרון, כשהסביר מדוע החליט לארוז מיטלטליו ולהרחיק עד הודו כדי לפתח קריירה של במאי סרטים הודיים. שרדר הוסיף כי הוא נחשף לקולנוע ההודי ב-20 השנים האחרונות, ועתה הוא מעוניין לקחת בו חלק. הסרט ההודי הראשון שאותו שרדר יכתוב ויביים ייקרא: Extreme City.

כלל לא בטוח שהשימוש במילה "שממה" מאפיין נכונה את המתרחש בבירת הסרטים האמריקנית, אך שרדר חזה נכונה את כיוון משב הרוח. אפשר להניח שהאחרון לא רק צפה בסרטים הודיים, אלא גם בחן את ההשקעות האדירות שנעשות בתחום הקולנוע ההודי, את הרגלי הצפייה בסרטים של תושבי הודו ואת העובדה המפתיעה שהקולנוע ההודי לא סובל וכנראה לא יסבול ממיתון, או מהשפעה כלשהי של המשבר הכלכלי העולמי.

בעוד מספרם של צופי הקולנוע בארצות-הברית ובעולם המערבי צונח משנה לשנה, וכעת - בצל המשבר הכלכלי, המספר צונח עוד יותר, בהודו, תעשיית הקולנוע מפוארת ויציבה. המיתון לא מורגש בה, ולמעשה מדובר באחד מענפי הייצור המשגשגים של היבשת.

בהודו מופקים מדי שנה כ-1,200 סרטים. בשנת 2007 נמכרו ברחבי הודו כ-4 מיליארד כרטיסים. כרטיס לסרט נע בין 30 רופי (שווה ערך ל-3 שקל) ל-150 רופי (15 שקל) באולמות מפוארים. הודי ממוצע הולך לקולנוע אחת לשבוע. בשנים האחרונות הבנקים החלו לממן סרטים, הוקמו קרנות הון סיכון, וההפצה, שבמשך שנים נשלטה על ידי המאפייה, הפכה ליותר ויותר חוקית. לפני כשלוש שנים הוקמה במומביי עיר קולנוע נוצצת, העתק מוצלח של הוליווד. בעיר הסרטים מרוכזת התעשייה ההודית כולה. אפשר למצוא שם בתי סטודיו לפוסט-פרודקשן, בתי ספר לקולנוע שזה אך נפתחו, וכמו בלוס-אנג'לס, מכל רחבי הודו נוהרים למומביי קולנוענים ושחקנים כדי להתגלות. כנראה שגם שם, במסעדות המקומיות במקום - לכל מלצר שמגיש טאלי, יש בבית תסריט מוכן להגשה.

חנופה אמריקנית

קרוב לוודאי שהסרט "נער החידות ממומביי" הזוכה הגדול בתחרות האוסקר האמריקני האחרון עם 8 זכיות, ביניהן הסרט והבמאי הטובים ביותר, ייצור אפקט משמעותי אשר ישפיע על גוון הסרטים שיופקו בארצות-הברית ובעולם כולו בשנתיים הקרובות. באין נוסחה שהמבטיחה הצלחות קופתיות, הקולנוע, אשר מסתמך על הצלחות מרשימות מן העת האחרונה, ככל הנראה שוקד על יצירתו של טרנד חדש. טרנד שיתבסס על המסורת והמוזיקה ההודית, עם שילוב אלמנטים מערביים. או להבדיל, עלילה המתרחשת בחציה בהודו ובחציה בארצות-הברית, מן סיפור אהבה בין צעירה הודית לבין צעיר אמריקני מלוקק שיצא למסע רוחני במזרח הרחוק. סדרה המבוססת על הסרט המצליח, כבר מופקת בארצות-הברית, וככל הנראה תשודר במהלך השנה הקרובה, לאחר שתירכש על ידי רשת טלוויזיה אמריקנית.

"נער החידות" הוא סרט כובש ומהנה ועשוי כהלכה, אך זכייתו הגורפת בטקס האוסקר מעלה שאלות באשר לשיקולים שהביאו לזכייה זו.

השאלה הראשונה שמתעוררת היא, כמה חנופה אמריקנית נתמזגה בשיקולים המקצועיים של חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע? השאלה לא הייתה נשאלת אלמלא ארצות-הברית הייתה רוצה ביקרו של הקהל ההודי וביקרה של תעשיית הקולנוע של הודו, ואלמלא הייתה רואה בשיתוף הפעולה עם הודו מינוף כלכלי - שלא לומר, קרש הצלה מפני הקהל המערבי הבוגדני, שנוטש את אולמות הקולנוע ומוריד את הסרטים באינטרנט. ויש סיבות נוספות:

בפסטיבל קאן האחרון הודיע התעשיין ההודי המיליארדר אניל למבאני, אחד מעשירי הודו, כי הוא עומד להשקיע מיליארד דולר בסרטים הודיים בהשתתפות טום הנקס, בראד פיט, ג'ורג' קלוני וניקולאס קייג'. אגב, לאחרונה הכריז הכוכב האמריקני וויל סמית' כי סרטו הבא יצולם ויופק בהודו. למבאני השתלט על בוליווד, וכיום הוא האיש החזק בה. כמו בשיטה המסורתית של האולפנים ההוליוודים, הלה מחתים מראש כוכבים מקומיים להשתתפות בחמישה סרטים. ואולי, ימים יגידו, לא רק מקומיים. לפני כחצי שנה למבאני חבר לבמאי והמפיק האמריקני סטיבן ספילברג, ויחד פתחו השניים סטודיו בלב מומביי, בהשקעה של כ-1.25 מיליארד דולר, מתוכם השקיע ספילברג עצמו כ-550 מיליון דולר. ספילברג אינו מחולל המפנה הראשון. תאגיד "וולט דיסני" פתח סטודיו בהודו לפני חמש שנים, ומפעיל בתי ספר לקולנוע ובתי הפקות לאנימציה.

כוח האדם בהודו זול, מקצועי ומיומן, ועלות הפקת סרט בהודו נמוכה בכשני שליש מעלות הפקה בלוס-אנג'לס.

שי שמשון, מומחה לסרטי בוליווד ומבעלי ערוץ "Hot Bollywood": למרות המשבר הכלכלי העולמי והעוני הרב בהודו, הפגיעה בכלכלה ההודית היא יחסית מזערית, כאשר אחת הסיבות העיקריות לכך היא תעשיית הסרטים הענפה, המייצרת שלושה סרטים ליום: יותר מ-1,000 סרטים בשנה. לשם השוואה - בהוליווד מפיקים 500 סרטים בשנה. לצורך כך, דרוש מעין פס ייצור לסרטים.

סרט ממוצע לוקח כשבועיים עד חודש של הפקה. עלות הפקת סרט הודי ממוצע, כ-2.5 מיליון דולר. הפקה זולה יחסית למערב.

בנוסף, תעשיית המוזיקה הפורחת, מושתתת בחלק גדול ממנה על פסקולים לסרטים. התעשייה הענפה, שמתפתחת משנה לשנה, ממזערת את השפעותיו של המשבר העולמי על תעשיית הסרטים הבוליוודית ועל הודו בכלל".

גם בישראל

לא רק האמריקנים, גם הישראלים יודעים על איזה צד של הצ'אפטי מרוחה החמאה. בחודשים האחרונים מגששים קולנוענים ישראליים לגבי שיתופי פעולה אסטרטגיים בין הודו לישראל. רק בחודשים האחרונים יצאו להפצה מסחרית שני סרטים ישראליים העוסקים בהודו. האחד הוא "קשמיר-הדרך אל החופש", סרט דוקומנטרי של אודי אלוני, והשני "הגלגול" עטור השבחים של נתי ברץ. יוצרים ישראלים מעוניינים להפיק סרט המבוסס על חוויותיהם של צעירים אחרי צבא במהלך טיול להודו, או כל סרט הודי-ישראלי אחר, ישמחו לדעת שיש עבורם כתובת: עו"ד ענת ברנשטיין-רייך, סגן יו"ר לשכת המסחר ישראל-הודו, נשיאת אגודת הידידות ישראל-הודו ומנכ"ל חברת A&G PARTNERS, נמצאת על קו מומבאיי-תל-אביב למעלה מ-13 שנה. עיקר עיסוקה בקידום וייזום שיתופי פעולה בין עסקים הודים וישראלים. היא מכירה את המגזר העסקי ההודי על בוריו, ובכללו שוק הבידור המקומי. ברנשטיין-רייך היתה שותפה להפקת המופע "בהראטי - הקסם שהוא הודו", מופע מוזיקאלי הודי חובק עולם, שבו חזו להערכתה מאות אלפי צופים בכ-250 הופעות. בימים אלו היא מנסה לקדם שיתופי פעולה קולנועיים בין התעשייה ההודית לישראלית.

"אני מנסה לעניין מפיקים בוליוודיים בקו-פרודוקציות. יש בישראל לוקיישנים מעולים ונופים מגוונים במרווח נסיעה קצר. אני יודעת שמשרד התמ"ת עובד עכשיו על עידוד קופרודוקציות ותמריצים. כיום ההודים עושים קופרודוקציות בעיקר עם קנדה ודרום אפריקה, כי במדינות האלה יש הטבות ותמריצים. ההודים אוהבים מאד לצלם בשוויץ, כי יש שם נופים שהם אוהבים. בסרטים רבים אפשר לראות בסצנה אחת את המדבריות של רג'סטאן, ובסצנה הבאה יער שוויצרי וזה נראה לכולם נורמלי לגמרי.

"מהצד השני, מפיקים מערביים הבינו שיש בהודו עובדי הפקה מקצוענים, יש בתי סטודיו טובים לאנימציה ופוסט פרודקשן, וזה הרבה יותר זול מבהוליווד. זו הזדמנות עסקית מצויינת לתעשיית הקולנוע הישראלית".

*אין סכנה ששיתופי הפעולה בין הודו לארצות-הברית, נניח, ובין הודו לישראל, תביא ליצירתם של סרטים מאולצים? מן הכלאה לא הרמונית בין תרבויות?

"מתעשייה שפנתה לקהל המקומי, שמכור לקולנוע ההודי, בשנים האחרונות רואים שהתעשייה ההודית מתכווננת למערב, והסרטים מתוכננים באופן שגם קהל מערבי יוכל ליהנות מהם".

*מה למשל?

"סרט בוליוודי טיפוסי אורך שלוש שעות. כל סצינה מלווה בשיר. בוליווד זה מחזות זמר, עם עלילה פשוטה ומוכרת. לעומת זאת, הקהל המערבי דורש עלילה יותר מתוחכמת. בזמן האחרון גם אורך הסרטים ההודיים התקצר. יש פחות שירים, המוזיקה יותר מתאימה לקהל מערבי, העלילה יותר מהירה, והתוכן הוא כבר לא סיפור אהבה קלאסי. בסה"כ הסרט הבוליוודי נהיה פחות דביק".

לשאלה, מדוע התעשייה ההוליוודית זקוקה לשיתוף פעולה מקצועי עם המערב, עונה ברנשטיין-רייך כי ההודים לא מצליחים להפיק בעצמם שובר קופות מערבי. הסרטים ההודיים היחידים שהצליחו בקופות המערב עד כה הופקו על-ידי חברות הפקה מערביות. הסרט "סלאם בומביי" הוא הפקה קנדית; "נער החידות ממומביי" הינו הפקה בריטית. אפילו הסרט "גנדי" הוא קופרודוקציה.

לא הכול ורוד

למרות העתיד המזהיר לכאורה, לא הכול ורוד בהודיווד - לא עבורנו ולא עבור ידידתנו הוותיקה אמריקה. ההודים ידועים כאנשי עסקים קשוחים, סוחרים ערמומיים אף יותר מהישראליים. הם גם ידועים במוסר תשלומים גרוע במיוחד, וכמעסיקים רעים לא פחות. אמנם אין בבוליווד מיתון, אך הלנות שכר הן דבר של מה בכך בתעשיית הקולנוע ההודית. בקרוב, מספרים מגזיני הקולנוע ההודיים בשפה האנגלית, תתקיים חקיקה ליצירת חוקים מגנים. אך בינתיים המצב נותר בעינו, וגם בהודו - כמו בתעשיות בידור במדינות אחרות בעולם, אין איש אשר פוצה פה, פן יבולע לו. אחרי הכל, כולם רוצים להגשים את החלום ולהפוך לכוכבי קולנוע מפורסמים ועשירים. השחקנים הראשיים בהודו מרוויחים הון עתק ונחשבים לעשירים בקנה מידה עולמי (כמיליון דולר לסרט), בעוד רוב העם חי בעוני מחפיר. זה הרבה יותר רווחי מאיך שזה נשמע: בהודו, שחקנים מצליחים ופופולאריים מצלמים במקביל 3 סרטים. באותו יום הם נודדים בין סטים שונים, נכנסים לדמות ויוצאים ממנה במהירות הבזק. כמו כן, השחקנים המצליחים בהודו הופכים למפיקים. בראש חבורת השחקנים-מפיקים עומדים אמיר קאן (מפיק "ג'אג'ני"), אניל קאפור ("נער החידות ממומביי") ואמיטב באצאן, ש הגיע למעמד של אל בהודו. כשהוא נופל למשכב, כפרים שלמים מתפללים לשלומו.

בעיה נוספת של הקולנוע ההודי היא ההפצה. אמנם, כאמור, התחום הופך חוקי עם כניסת בנקים ומשקיעים פרטיים חזקים לתחום, אך עדיין סרטים רבים נתקעים בשלב שבו הם מוכנים ליציאה להקרנות מסחריות. בכל זאת, לא פשוט להפיץ מדי שנה יותר מ-1,200 סרטים. *